זמנים חדשים זמירות ישנות
מלי פישמן, מערכת ה"אילתי"פעם, לפני שנים, "לעשות חג" אצל ההורים שלי היה פשוט – כל שנדרש ממני היה לחצות את שכונה ג' (שכונת "ערבה" בשבילכם) אל ביתם בשכונה ב' (שכונת "הדקל" ל"חדשים" שבינינו), מברכת אותם בחג שמח, שומעת ביקורת נוקבת עלי ועל העולם, אוכלת ממטעמי החג, שוב שומעת ביקורת על "הדור של היום מול הדור של פעם" , אומרת לילה טוב וחוזרת לביתי הקט – שמחה ומאושרת בחלקי.
היום זה פרויקט לא פשוט.
היום אני "עולה צפונה" עד לראשון לציון- זר לא יבין זאת, שהרי ראשל"צ נמצאת במרכז הארץ, אבל עבורנו – האילתים – אילת היא טבור העולם, וממנה מתחילה שושנת הרוחות – וכך יוצא שכל מה שנמצא צפונית ליציאה מהעיר מקבל את התואר "צפון".
בשנים האחרונות בערב חג אני מוצאת את עצמי מעמיסה על המכונית מטלטלין בכמות כזו שבסופו של דבר היא נראית כמו עגלת סופרמרקט גנובה של איזה הומלס.
לא חשוב שמדובר בסך הכל בנסיעה לשלושה ימים למקום מיושב, מודרני ולא איזה מסע של "מלכת המדבר" אל לב הסהרה. אך מהיותי נצר למשפחת דאגנים נצחיים אני מכינה את עצמי לכל צרה שלא תבוא.
קודם כל אני לוקחת בגדים בכמות שתספיק לשנתיים – כדי לא לספק להם חומר בערה לויכוח נוקב על "מתאים או לא מתאים", וכדי לא לשמוע את המשפט "את זה את יכולה ללבוש רק באילת – כאן לא הולכים כך".
אפשר לחשוב שראשל"צ היא בירת האופנה העולמית וכל סטייה שלי מהקוד הראשל"צי להגדרה יגרום למלחמת עולם, וניתוק היחסים הדיפלומטים בין שתי הערים – זה באמת מה שחסר לי לקחת על מצפוני – ועוד בערב ראש השנה.
נושא המחלוקת הבא הוא הכרית – לא שחסר אצלם כריות, אלא שבגילי המופלג אני לא יכולה לסוע עם דובי או צעצוע אז אני נוסעת עם הכרית הפרטית שלי – וגם זה גורם כל פעם מחדש להרמת גבות של הורי - "מתי תתבגרי סוף סוף" .
וכמובן אי אפשר בלי ערמה של דיסקים ולפחות שלושה ספרי קריאה – לא משנה שאני אף פעם לא מצליחה להאזין אצלם ולו לדיסק אחד או לקרוא לכל הפחות עמוד אחד.
כל ניסיון שלי מסתיים ברצף המשפטים הבא: "למה את מסתגרת בחדר? למה את לא מדברת איתנו? בשביל מה באת? בואי שבי איתנו , ספרי לנו מה קורה איתך".
באופן כללי ועקרוני כשאני שם, אני משתדלת ככל יכולתי לעשות "קולות של שטיח" כי ידוע הוא ש"משפחה לא בוחרים אלא נולדים לתוכה" כך חינכו אותי עוד ברומניה.
ואני, כבת נאמנה, משתדלת לרצות אותם – שהרי מאז שעזבו את אילת אני רואה אותם פחות ופחות – רק מה, משנה לשנה המשימה הזו נעשית קשה יותר ויותר.
אך למרות זאת אני לא מוותרת על הנסיעות הללו – האמת היא שכשאני שומעת על צרות במשפחות אחרות אני מברכת על משפחתי הצנועה ולא מחליפה אותה ולו לרגע קט.
הזמנים השתנו אבל ניגוני החג נשארו כשהיו.
אני עדיין יושבת אצל הורי במטבח ליד שולחן האוכל המשפחתי, בדיוק באותו הכיסא שישבתי בילדותי – מתבוננת באימי ויודעת שאין סיכוי שאקבל רשות לעזור לבשל.
"את רק תשבי, תסתכלי ותלמדי – במטבח שלך תבשלי, אצלי לא". אלו הן המילים שלה. לא חשוב שבמהלך השנים היא מתייעצת איתי לגבי מתכונים, וכבר מזמן השתכנעה שרמת הבישול שלי טובה ועומדת בסטנדרטים שלה, אבל לבשל במטבח שלה היא לא מרשה.
זה הזמן לשיחת "אמא –בת" הנושאים הם תמיד אותם נושאים: מתחילים בבריאות – שלה קודם כל – אני מנסה לחלוב ממנה מידע על איך היא מרגישה ומה אומרים הרופאים, אבל מכיוון שאין לי כישורים של איש שב"כ אני לא מצליחה להוציא ממנה שום אינפורמציה.
לעומת זאת אמא שלי מצליחה לדעת בדיוק מה מצבי בכל תחום: היא יודעת איך אני מרגישה, היא יודעת מה אני חושבת והיא יודעת גם מה אני הולכת להגיד. כל ניסיון שלי להעמיד אותה על טעות זו או אחרת בקביעות שלה מסתיים במשפט הנצחי "את פשוט לא מוכנה להודות אבל אני אמא שלך ואני יודעת מה מתרחש אצלך עמוק בלב – בסוף תראי שאני צודקת" ויאמר לזכותה שבשמונים וחמשה אחוז מהמקרים היא אמנם צודקת.
וכך תוך כדי התבוננות במעשיה אני מבקשת ממנה את המתכון שהיא למדה מאמא שלה – סבתא שלי - לעוגת התפוחים המשפחתית שלנו.
היא מנסה לפטור אותי באמירות מהסוג של "אני לא יודעת כמויות – זה לפי העין", ויותר טוב שהיא תעשה כי ממילא אפיה זה לא הצד החזק שלי. הפעם אני מתעקשת, ובסופו של דבר היא נכנעת ומוסרת לי את המתכון. היא משביעה אותי לא לעשות אלא לתת לה להכין לי – מי אני שאגיד לה לא? היא ממילא תעשה כמות כפולה ותיתן לי לקחת הביתה לאילת בסוף החג.
אז ככה:
מגרדים כעשרה תפוחי עץ בינוניים בצד הגס של הפומפייה ומוסיפים חצי כוס סוכר, חמישים גרם צימוקים צימוקים, חמישים גרם אגוזי מלך (או פקאן) לא קלויים, שתי כפות קמח רגיל וכמובן כפית קינמון - מערבבים את הכל יחד.
לוקחים חצי חבילת בצק עלים – סבתא שלי היתה עושה לבד, אבל אמא שלי קונה אותו מוכן – ומחלקים לשני רבעים. מרדדים רבע אחד ופורסים אותו בתוך תבנית משומנת.
לוקחים חופן מתערובת התפוחים וסוחטים היטב – אבל ממש היטב ומפזרים על הבצק.
כך עושים עם כל התערובת ושומרים את מי הסחיטה.
לאחר מכן לוקחים את הרבע השני של הבצק ומרדדים.
מניחים מעל לתערובת התפוחים. מפזרים עליו שתיים שלוש כפות סוכר, ועושים עם הסכין סימנים לאורך ולרוחב התבנית.
מכניסים לתנור בחום של מאה שמונים מעלות למשך איזה שלושת רבעי שעה – לאחר מכן מוציאים לרגע את העוגה מהתנור ומפזרים עליה את מי הסחיטה של התפוחים ומחזירים לתנור לעוד עשר דקות נוספות.
העוגה מוכנה.
הכי טוב זה לאכול אותה פושרת עם כדור גלידה וניל – אבל גלידת וניל בלבד.
אז שתהייה לכם שנה טובה ומתוקה.