מתחת לסינר של מלי: היי דרומה.... דיקסי-לנד......דיקסי בר

מאת: מלי פישמן, מערכת האילתי
יש כאלה שמבחינתם כל מה שלא משתייך לתחומים המוניציפאליים של תל אביב הוא פריפריאלי, ושכזה אינו שווה דיון או התייחסות – פרט שולי חסר ערך.
הם חיים ונושמים, לטענתם, רק כאשר הם מגיעים לתל אביב. שם מבחינתם מרכז היקום כולו, ומיד מוסיפים שאילו היו יכולים היו נשארים שם בביצה לנצח נצחים. הם בטוחים שנשיקה מהעיר הזו היא כמו נשיקתה של הנסיכה אשר הפכה צפרדע לנסיך.
ואילו אני, שרואה את עצמי כנסיכה אין לי שום רצון או צורך לנשק צפרדעים תל אביביות – למרות שבמבט מעמיק חלקם נראים כמו נסיכים.
אבל אתם יודעים : לא כל מה שנראה כמו – מתנהג כמו – והוא אומנם ....האביר על הסוס הלבן.
כל פעם שאני חוזרת הביתה לאילת - לאחר שהייה קצרה או ארוכה באותה ביצה - אני אומרת ברוך שעשני דרומית –במילעל – ולא צפונית –במלרע

האמת היא שאמירה זו נכונה כבר שנים רבות – רק מה, אף אחד לא עושה לה יחסי ציבור נאותים – כי כל היחצנים הם "צפונים", ובתור שכאלה כמובן שהם יטענו לעליונותם עלינו –הצנועים והענווים שבבני האנוש.

בכל פעם אני נוכחת מחדש לדעת כמה חוסר צדק יש באמירה הזו, וחושבת שהגיע הזמן שמישהו יניף את נס המרד. - לא עוד עליונות "צפונבונית" מאוסה וריקה מתוכן.

הייתי יכולה לפרוס כאן רשימה מכובדת של טיעונים אשר יעמדו במבחן בג"צ לגבי השאלה "למה אנחנו טובים יותר מהצפונים" אבל שטח האחסון של האתר לא יספיק לכך, ולכן אסתפק בטיעון אחד, או יותר נכון באירוע מיוחד - זה האחרון אשר חיזק אצלי את הדעה והידיעה שטובים ה"דרומים" מ"הצפונים".

אני מדברת בענייני אוכל כמובן – שהרי בזה עסקינן.

עוד משחר נעורי "ארה"ב הברית של אמריקה" קסמה לי – אהבתי - ואני עדיין אוהבת - כל מה שקשור בארץ המופלאה והענקית הזו.
במיוחד את תחילתה של האומה הנ"לית.

אל תפסיקו לקרוא, אני לא הולכת לפרוס בפניכם כאן ברשת שיעור בהיסטוריה – רק מה, תזכרו את מלחמת צפון דרום האמריקאית.
במיוחד את הגברת סקרלט אוהרה שהתעלפה בזרועותיו החסונות של רד באטלר השרמנטי – אני כמובן בעד הדרום – גם בגללה ויותר בגללו.

הכול שם בדרום ה"ארצות הבריתי" נראה לי מקסים: הנופים, האנשים, ניגון השפה המתפנקת, המוזיקה (תוך דילוג על נושא הג'אז מזה אני פחות מתלהבת) , ניו אורלינס ותבשילים קריאוליים מדהימים .

ככה זה גם כאן בארצנו הקטנטונת, שלא לומר הפצפונת, למרות שכאן העסק לא ממש מחודד וברור – ויש התערבבויות פה ושם.

אם תסתכלו במפת המסעדות הארצית תגלו שרוב המסעדות המעולות באמת, והאוכל המעולה ביותר, נמצאים דרומית לקו תל אביב ירושלים – יהיה מדויק יותר להגיד דרומית למגדלי עזריאלי.

השבוע גילתי את "עין הסערה" או כמו שהגששים אומרים את ה"צנטרום של הפיילה" .

ולמרות שכבר עברו ימים מספר אני עדיין נרגשת ונפעמת לנוכח הגילוי הקולינארי הנ"ל.

בדרך כלל מי שמעשיר את השכלתי הקולינארית מאזור הביצה התל אביבית צפונה, הוא ידידי הטוב י'.
לו על פי רוב אני חייבת את אנינות הטעם שלי, שלא לומר ניסיוני הרב וידיעותיי הרבות בהלכות גסטרונומיה.

אלא שהפעם אני חבה את הנדבך הקולינארי האחרון לאדם אחר, שלצורך העניין נגדיר אותו כמורה הדרך הפרטי שלי. וכדי שלא תסתקרנו יתר על המידה אומר כבר כעת שמדובר במסעדה שהיא בעצם בר-מסעדה בשם - "דיקסי".

"דיקסי" ממוקמת לה מדרום לעזריאלי, ולפי האנשים שהיו בה אין לי ספק שזה אחד מאתרי החובה לכל "צפונבון" המחשיב את עצמו ורוצה לראות ולהראות – בבחינת אתה לא שם אתה לא קיים.

הייתי מגדירה את המקום כנרקיס באמצע הביצה.
עדיין יש ויכוח אקדמי ביני ובין מורה הדרך לגבי מקור השם "דיקסי":
האדון ההוא טוען כי המקור קשור להגייה של המספר 10 אשר הופיע על שטרות מדינות הדרום דוברות הצרפתית (10 בצרפתית נשמע כמו דיקסי).
אני טוענת שהשם דיקסי מקורו במסילת ברזל שחצתה את מדינות הדרום בשם "דיקסון ליין".
כך או כך שנינו מסכימים כי השיר בשם הזה שהוא ההמנון של מדינות הדרום, קצבי ונעים לאוזן.

כך בדיוק הייתי מגדירה את האוכל שם.
המחיר בהחלט "צפוני" - מקפיא נשימה וויזה כאל כאחד. הטעם לעומת זאת "דרומי" - מחמם את הבטן, הנפש ומשאיר זיכרון נעים לתקופה מאוד ארוכה – עד לביקור הבא במקום.
אתם זוכרים שהכול במילעל ולא במלרע

אז במקום הזה אכלתי מנה מופלאה שניסתי לשחזר אותה בבית וכמעט שהצלחתי – ברגע האחרון גייסתי לעזרתי את אחד השפים היותר טובים – את ידידי אבנר אברהם השף של אמבסדור .

סיפרתי לו את מצוקתי והוא בלי היסוס מייד ידע על מה אני מדברת ושלף את הסוד של המנה.

כבד עוף מטוגן במחבת עם בצל על מצע של עלי רוקט ברוטב בלסמי חריף.

אז ככה: לוקחים בצל וחותכים אותו דק ומטגנים אותו עד להזהבה – הטיגון נעשה בשמן סויה חם מאוד. לזה מוסיפים כבדי עוף מנוקים, מלח ופלפל וממשיכים לטגן – אני אוהבת את הכבדים עשויים היטב עד כמעט להתייבשות – יש כאלה שיגידו שאני הורגת את המנה – אז שיגידו.
לאחר מכן אני מוסיפה למחבת חומץ בלסמי, שמן זית ונותנת לזה טיגון מהיר וקל.
את כל הכבודה הזו אני מניחה באלגנטיות על צלחת לבנה גדולה מאוד שבמרכזה ישנה ערמה של עלי רוקט.

לא מגישה את זה לאף אחד – אוכלת בעצמי : ומברכת את אבנר שגילה לי את הקסם הנ"ל.

רק מה נשארה בעיה אחת קטנה – מי יפשיר לי את כבדים ויוציא מהם את ה"גועל נפש" של הדם והנימים?