כשאדי פגש את סטלי

סטלי סולומונוב עזבה את אילת לפני כשנתיים. אדי לוגסי, הבעלים של מסעדת 'סנטה פה', החל באותה תקופה מהפך בחייו: במקום עשן סיגריות הוא שואף לקרבו את רוח הים, את האופנוע המיר באופניים ומספורט הציד על הברים הוא פרש לטובת ספורט אחר. רגע לפני שהוא מתחרה בתחרות "איש הברזל" הפגיש אותו עיתון 'העיר אילת' עם חברתו משכבר הימים, לשיחה על החיים, אילת, המסעדה, הספורט, המהפך וכל מה שביניהם

 

כשאני נכנסת אליו הביתה, חולפים על פניי שני חתולים ומזווית העין אני מבחינה באופני ילדים. לא להאמין, אני חושבת לעצמי, רק לפני שנתיים כשהייתי מגיעה לביקור קיבלה את פני ה-רווקייה: יחידת דיור נטולת ארון בגדים נורמלי. ועכשיו יש כאן גינה משפחתית ואפילו, רחמנא ליצלן, אדניות תבלינים! הדודה מתל אביב באה לבקר, ועל השולחן, במקום בקבוק הוויסקי המסורתי והמאפרה, מונחים צלחת גבינות, ענבים ולחם אורגני.

"אני כבר מכין לך שייק" הוא צועק לי, "יש המון פירות, מה בא לך?"

אין לתאר את הבריאות שנכנסה בו: את האופנוע המיר באופניים, במקום עשן הסיגריות הוא שואף לקרבו את רוח הים, ומספורט הציד על הברים פרש לטובת ספורט אחר, אמיתי: טריאתלון. והבשורה הנוכחית, תחזיקו חזק, הוא מתחרה בתחרות "איש הברזל".

 

תגיד לי, חתיכת מטורף, מה רזית ככה?

"אני אותו משקל כבר 10 חודשים, פשוט לא נפגשנו הרבה זמן. אני שורף המון קלוריות בתקופה הזו, יש לי אימונים אינטנסיביים וארוכים. אני ממש לפני תחרות ארוכה ומתישה, אז כמה שפחות "לסחוב" - יותר טוב".

 

ובמסעדה מה? מה עם התפריט האהוב עלי, הלך גם???

"המסעדה מדהימה, התפריט נשאר כמעט אותו דבר, ורובו מורכב ממנות מנצחות שקהל הסועדים הקבוע שלי פשוט לא מרשה לי לשנות. אני כל כולי כרגע במסעדה. חזרתי לנהל אותה ואני מאוד נהנה מזה. היא מביאה לי סיפוק רב, זו הממלכה שלי - My kingdom. הצוות מצוין ומורכב מאנשים שנהנים לתת, והכי חשוב - חזרתי 'לגעת' בלקוחות שלי כמו לפני שנים. בנוסף אני עובד עכשיו על מנות חדשות שייכנסו לתפריט בקרוב מאוד".

 

המסעדה הייתה מאז ומעולם מקום המפגש השני שלנו. אם לא היינו טוחנים שקשוקה וחומוס בבית, היינו במסעדה. עם חברים על הבר, עם כל אורח מהצפון, או סתם כי יש שם את הקרם ברולה הכי טעים בעיר. והכבד אווז. והחלפיניוס. והצלעות ברוטב צ'יפוטלה וטקילה. מרוב דיבורים נעשיתי רעבה. ואדי, אפילו כשהוא מכין שקשוקה וחומוס זה יוצא ונראה כמו מנת גורמה מפנקת. אני שולחת אותו למטבח לארגן לנו משהו קצת יותר מושחת מהקינואה בטחינה שמסתכלת עליי מהשולחן.

 

מה אתה אוכל בתקופה של תחרויות? יש מגבלות?

"את מכירה אותי, אני אוהב לאכול. אני אוכל המון, אבל מאוד מסודר: בוקר מוקדם ב-07:00 אני אוכל קערת דגנים עם פירות יבשים וטריים, בצהריים - 12:00 הארוחה שלי מורכבת מ עוף, אנטריקוט או המבורגר(כמובן רק ב"סנטה") עם פחמימה וירקות טריים. ב18:00 בערב אני אוכל שתי ביצים, ירקות טריים, טונה וכיוצא באלו. תזונה נכונה היא קריטית לפני ותוך כדי תחרות, כי אז הגוף עובד כמו מכונה!".

 

איך פתאום נכנס לך הג'וק הזה, אני לא מבינה... מה היה רע קודם?

"האמת שנמאס לי מחיי הלילה. מי כמוך יודעת כמה עברנו בעיר ובחוץ בשעות הקטנות. שתינו, עישנו, רקדנו עד הזריחה, טרפנו כל רגע כמו חזירים, לא עצרנו לרגע: כל יום אירוע אחר - מסיבה, פתיחה של מקום, יום הולדת. תמיד היה אירוע ואם לא אז היינו אצל אורי על הבר ב"מאטה", שותים משהו לשם שינוי. הגעתי למקום של שובע מכל זה. פשוט הייתי חייב שינוי".

 

מה, התחיל לשעמם לך?

"לא. פשוט כיף לי עם מה שאני עושה היום. הצטרפתי לקבוצה של "ישרוטל ספורט קלאב", אלו אנשים מדהימים, מקצוענים אמיתיים, ספורטאים מהטובים בארץ בתחומם. זו קבוצה שהקים ומנהל אבי חיים, מקצוען בצורה בלתי רגילה שעושה ועוזר לכל מי שרוצה וחולם להשתתף בטריאתלון. מעבר לכך אני מרגיש שיפור עצום בתפקוד היום-יומי שלי. היום אני כל בוקר ב-07:30 במשרד, ודוחף כל יום במסעדה כמו בולדוזר".

 

מבחינתי כבר מזמן לקח אדי את אליפות העולם בהתמדה. לא משנה מה הוא יחליט לעשות, האיש הזה ייכנס בו בכל הכוח, העומק והמהירות האפשרית. הוא יקרא ספרים, יערוך תחקירים, יתייעץ עם מומחים וילמד את הנושא לאורכו ולרוחבו. הוא לא מתפשר, לא נכנע ולא מפחד. כך בדיוק היה בשנתיים הראשונות להקמת "סנטה פה", ככה זה היה כשהוא רצה סניף בת"א – וככה היה גם כשאדי החליט לסגור שם את הבסטה.

 

אולי תבוא לעוד סיבוב בתל אביב ושנינו נגור שוב באותה העיר?

"מאוד נהניתי בתל אביב. זו עיר מדהימה ולמדתי שם המון. עבדתי עם האנשים הטובים בארץ במסעדנות, בניתי מסעדה מטורפת, מדהימה. היו לי כמעט 70 עובדים ונהניתי מכל רגע שם, אבל הגיע השלב שהרגשתי שהמסעדה באילת מתחילה להיפגע מהמעבר שלי לת"א, והייתי חייב לקבל החלטה:אילת או ת"א. אני מאוד אוהב את אילת, את האנשים, את החברים, הבית שלי. קצת עצובה לי העזיבה של כל כך הרבה אנשים טובים שלא מצאו את עצמם פה, אבל  יש לי פה חיים שלמים, אמיתיים, והחלטתי שאילת עדיפה לי. נראה לי שיהיה יותר קל אם תיתני סוף סוף צ'אנס למישהו ותביאי אותו לאילת".

 

איך זה לבד, בלי שותפים? יש סיכוי שתחבור לשותפות חדשה בעסקים? יש רעיונות חדשים?

"הכרת את השותף שלי גיל. איש מקסים. הייתה לנו שותפות של 8 שנים טובות ביחד וזה נגמר. קיבלתי את ההחלטה לקחת את סנטה פה לבד ואני מאוד שלם עם זה. אני עושה עם עצמי הכל: רב עם עצמי, מחליט עם עצמי, צועק על עצמי. הכול לבד. כיף. היו לי הצעות רבות לשותפויות, אבל אני רוצה להיות לבד עם המסעדה שלי, אפילו בלי מנהל. כמה שיותר קרוב. יש לי כמה רעיונות על הפרק, כמובן בתחום של המזון משקאות,אבל כרגע אני מרגיש שאת כל האנרגיות שלי אני רוצה להשקיע בסנטה פה".

 

אדי אולי לבד בעסקים, אבל ממש לא לבד בחיים האישיים. הכרזתו על הזוגיות עם הלן לפני מספר שנים הותירה אילתיות רבות עם לב שבור. הלן, האנגלייה המשגעת שנכנסה אל חייו יחד עם ליאב בנה הקטן, ומנהלת את המשרד ואת החשבונות של "סנטה-פה". בנוסף היא אלופת בישול בפני עצמה. בפעם האחרונה שהם ביקרו אצלי בתל-אביב, היא הכינה הרים של פסטה לכל נבחרת הטריאתלון, ומיותר לציין שזו לא הייתה פסטה סטנדרטית ברוטב עגבניות.

 

אתה מדביק אותה בשטויות שלך? מבישולים היא תעבור לטריאתלון ולפני שתשים לב תהיה לך ג'נט איגרא בבית!

"הלן היא באמת אישה מדהימה. את יודעת כמה קשה לחיות איתי, והרבה מן ההישגים שלי הם בזכותה: היא באה איתי לתחרויות בצפון, קמה איתי ב-4:30 בבוקר, דואגת, יודעת איפה לעמוד בתחרות כדי לתת מילה טובה בזמן הנכון, ואם היא לא נוסעת איתי לתחרות אז היא שומרת על "סנטה פה" כדי שאני אהיה כל כולי רגוע ומרוכז בתחרות. הלן גם התחילה להתאמן בחדר כושר והפסיקה לעשן, ואני מאמין שהיא תצטרף כשהיא תרגיש שזה מתאים לה. זה ספורט שצריך ממש לאהוב כדי להצליח בו".

 

אז מה, אתה בעניין של לקחת מקום ראשון בתחרות, או שזה תחביב בלבד? אתה מתכנן להגיע גם לתחרויות בחו"ל? כי מבחינתי מספיק שתתחרה בתל אביב.

"אני אשקר אם אומר שאני לא רוצה תמיד להיות ראשון. זה בתוכי. אני משתדל לתת בכל אימון ותחרות את כל מה שיש לי, משתדל להישאר בפרופורציות. אחרי הכל, יש לי עסק עם 30 עובדים, המון אחריות, המון לחץ, וגם משפחה שצריך להקדיש לה קצת זמן. התחרות הבאה שלי היא "חצי איש ברזל" – זו תחרות קשה וארוכה המורכבת מ-1.9 ק"מ שחייה,90 ק"מ אופניים ו-21 ק"מ ריצה. אני מתאמן לתחרות הזו כבר 3 חודשים וחשוב לי להצליח בה. זה פה באילת, במגרש הביתי שלנו, מסלול שאנחנו מכירים היטב. אני מקווה שלא יהיו תקלות, לא באופניים ולא בגוף".

 

המסעדה החלה כאינדיאנית ושינתה קו במהלך השנים, מדוע ולמה?

"המסעדה הוקמה בשנת 2001 כאשר המצב היה שונה באילת (לטובה) ויכולנו להרשות לעצמנו להיות מסעדה נישתית. לאט לאט המצב באילת השתנה, סוג האוכלוסייה שהגיע לעיר השתנה, והיינו חייבים להתאים את התפריט שלנו לקהל החדש, ופשוט להרחיב את מגוון המנות".

 

ולמה דווקא אינדיאנית?

"בשנת אלפיים הסגנון השולט היה אמריקאי (דיינר) ורצינו להעז ולגעת במשהו שטרם נגעו בו. כשהועלה הרעיון האינדיאני-מקסיקני הוא מצא חן בעינינו והחלטנו ללכת על זה".

 

מאיפה האומץ, בעיר מרובת מסעדות, לוותר על ג'וב מסודר ולהיכנס להרפתקה קולינרית עצמאית?

"כל אחד מגיע לנקודה בחיים שהוא אומר לעצמו, זה הזמן! עכשיו או לעולם לא. כמובן שזה מפחיד ומלחיץ בהתחלה, אבל אם מאמינים ועובדים קשה אז מצליחים".

 

והמיתון - לא מפחיד? הירידה בהיקף התיירות הנכנסת? או שאפשר להסתדר עם מעט נופשים והרבה אילתים?

"מי שיודע לעבוד ולא מפחד מעבודה קשה - מצליח. בכל עסק יש תקופות טובות יותר וטובות פחות וצריך לדעת לחיות עם מה שיש ולא מעל הפופיק.  חייבים להיות כל הזמן בפוקוס ולהתאים את עצמנו מראש לכל תקופה".

 

ספר קצת על תקופת הרווקות הסוערת ועל ההשתתפות בתוכנית "דייט לסטרייט"?

"זה התחיל מטלפון מהמפיקה של התוכנית שקיבלה את הנייד שלי ממישהו בעיר שהמליץ/ה עליי כרווק בעל עסק מצליח, שזה מה שהם חיפשו. היא סיפרה לי על התוכנית ואני כמובן סירבתי. היא לא התייאשה וירדה לאילת לפגוש אותי עם אביעד קיסוס. לבסוף הסכמתי להשתתף בשני תנאים: שתהיה חשיפה למסעדה,ושאני לא מגיע לגמר עם הבחורה כי זה היה מבחינתי ממש מביך. הופתעתי,לא האמנתי לרייטינג של התוכנית הזו. זה היה מטורף! אנשים עצרו אותי במשך חודשים בכל מקום - בסופר, בבנק, נהגי מוניות אמרו לי "איך היא לא בחרה בך...". היה מצחיק בטירוף".

 

תן לקוראי עיתון 'העיר אילת' עשרה טיפים לחיים טובים

"אני לא חושב שאני במקום של לתת טיפים לאנשים, אבל בגדול כל אחד צריך לעשות מה שהוא חושב  שהכי טוב לו בתקופה שבה הוא נמצא בחיים, להשתדל לעשות הכי טוב שהוא יכול במה שהוא בחר. משפט שפעם איש מבוגר אמר לי ומלווה אותי בכל מה שאני עושה הוא: "כוחה של טיפה הוא לא בעוצמתה אלא בהתמדתה"".

 

כשאדי פגש את סטלי

סטלי, גם את עשית שינוי לא קטן בחיים...

"תאמין לי אם אני אגיד לך שהיום החיים באילת נראים לי כמו מגלגול חיים אחר לגמרי? אני באה לבקר את המשפחה והחברים וזה מרגיש לי כמו חיים של מישהי אחרת. הרבה דברים השתנו בי. אני מרגישה היום יותר שייכת לתל-אביב מאשר לאילת. יש בתל אביב את כל מה שרציתי והיא מתייחסת אליי יפה: אני רואה המון הופעות, נפגשת עם אנשים מעניינים, לומדת מהם הרבה דברים ומנסה להיות כל הזמן בסביבה יוצרת. סביבה מפעפעת. מפעפעת... יצאה לי מילה פלצנית, הא? אתה חושב שזו החותמת הסופית לכך שאני תל אביבית?".

 

לא מתגעגעת?

"אל תעשה לי פרצוף, אבל לא ממש. אני כן מתגעגעת לתקופות מסוימות שהיו לי עם אנשים מסוימים, אבל זה יותר בקטע של נוסטלגיה מאשר געגוע. ברור שאני מתגעגעת לצחוק איתך, או לדבר עם רותם אהובתי, או לשתות עם רונן, אבל כשזה קורה מדברים בטלפון או מארגנים איזה סוף שבוע בעיר. רק שאתה עסוק כל הזמן ואף פעם לא בא לתל-אביב. אני לא שוכחת מי אני, מאיפה באתי ואיפה התעצבתי, אבל ברגע שאתה לומד לעוף אתה רוצה להשתמש ביכולת הזאת".

 

בואי נשחק ב"כאילו".... אם היית נשארת באילת או חוזרת לכאן, את בטוחה שלא היית מאפשרת למהפך שלי לקרות, ואולי דווקא אני הייתי מצליח להכניס גם אותך למשטר אימונים?

"מהפכים לא קורים בלילה אחד. הם "מתבשלים". זה נכון שאולי השעמום או הוואקום שנוצר ברגע שהחברים מתרחקים גורם לך לנסות למלא אותו בדברים אחרים. העזיבה ההמונית של רוב החברים שלי את אילת הייתה ללא ספק זרז לעזיבה שלי, והספורט שלך הוא צורך שהתעורר בך אני חושבת. אבל במוקדם או במאוחר היינו עושים שינוי בכל מקרה. אני לא מאמינה שהיינו יכולים להישאר "תקועים". כמה אפשר לשבת באותו מקום? אתה בטח לא מסוגל! בת"א אגב, אני לא מגיעה לנקודות השעמום כי תמיד יש השראה למשהו באוויר: לכתוב, לפגוש, לבקר, לראות. נו, אולי תבוא כבר?".

 

מי ה"אדי" שלך בתל אביב, אם יש דבר כזה בכלל?

"נראה לך שיש אחד כזה? מי יכול להיכנס ל"קרוקס" שלך??? אין מישהו אחד שממלא את הפונקציה הזאת. אתה יודע מה, זה אולי ההבדל בין חברים באילת לתל-אביב: פה באילת כולם יחד, כל הזמן עושים פחות או יותר את אותם הדברים, נפגשים באותם מקומות, מדברים על אותם דברים. בתל אביב יש לי חברים מכל מיני צבעים: מהתקשורת, מהשכונה, מאילת הישנה, מהמשפחה, חברים שאספתי בחו"ל, חבר ללכת איתו לתערוכה, חברה לריצה בפארק וחברים לשבת איתם על הבר. יו, כמה זמן לא ישבתי איתך על הבר! בוא נעשה איזה ערב כזה, כמו פעם!".

 

עכשיו את, תני עשרה טיפים: איך לעזוב את אילת ולנחות בשלום בתל אביב

תתחילו לחפש דירה לפחות חודשיים קודם. בעצם,עדיף לחכות שאיזו סבתא תמות, זה יקרה יותר מהר.

אל תבנו על לישון באוטו, לא יהיה לכם איפה להחנות אותו.

תפתחו עמידות גבוהה לקפאין. אני לא סובלת קפה, אבל מכריחים אותי!

תאמצו אג'נדה פוליטית שמאלנית. לפחות למראית עין. זה יעזור לכם להשתלב נכון בשיחה.

משקפיים מתוחכמים, בגדים מוזרים והמילה "קונספט" יעשו את העבודה אפילו יותר מהר.

אם יש לכם סבא זקן, ברוכים הבאים לגן העדן של הפיליפינים!

חומוס מחולק כאן למפלגות! אתם חייבים להחליט מיד אם אתם אנשי "אשכרה" או אנשי "אבו-חסן".

כל הבחורות בתל אביב כוסיות. אפילו המכוערות. כל הבנים בתל אביב מטופחים. אפילו הסטרייטים (המעטים, ראבק!).

טיפ למניעת אכזבה: תפסיקו לחפש את התמונות שלכם במקומונים.

והכי חשוב: זה ממש לא עושה רושם על אף אחד פה אם אתם מכירים את אורי מהמאטה.

 

כמו שתי פולניות שלא נפגשו הרבה זמן, אנחנו מתקשים להפסיק לדבר. אני מסתכלת עליו ונזכרת שלא משנה כמה זוגות אופניים יקנה וכמה קינואה הוא יאדה - הוא תמיד יהיה אדי שאוהב לצחוק. אחרי כמה כוסות וויסקי והמון סיפורי נוסטלגיה משותפת, זה אפילו יותר קל.

עכשיו הוא כמעט ולא שותה, אבל תסמכו על בחורה תל-אביבית שתדרדר אותו כהלכה. אז אמנם לא יצאנו למסי ולא פירקנו את המאפרות של המאטה - כמו בימים הטובים - אבל מהאדים שיצאו ממני אפשר היה לדלג ישר ללפיד האולימפיאדה. יכול להיות שאם הייתי נשארת באילת הוא לא היה מצליח לשמור על משטר אימונים, חשבתי וסגרתי מאחורי את השער. אני רק מקווה שהם יזכרו להכניס את האופניים של הילד.