העסקים שצמחנו עליהם
לכל עיר בתי עסק ומוקדי בילוי מיתולוגיים, שלמרות שכבר מזמן אינם – הם עדיין צרובים בתודעה המקומית. גם האילתים זוכרים את העסקים של פעם. זוכרים את הקולות, הריחות ואת המראות. איפה רקדנו, איפה אכלנו, איך התקררנו ואיפה אמא שיחקה בינגו. לכבוד חגיגות השישים ומעצם העובדה שהעבר תמיד יהיה חלק מהווה והעתיד שלנו, אספנו עבורכם פיסות נוסטלגיה, כדי שתתרווחו בספה ותחזרו במנהרת הזמן כמה עשרות שנים אחורה, ותמלמלו בהנאה "אח, היו ימים"
השנה: 1961. ב'דפוס אילת', הדפוס הראשון שהוקם בדרום ואשר לימים נקרא "דפוס אלדן". עובדים בצוותא הבעלים הראשון - אליהו בן אפריים ז"ל ובנו, דני, שמפעיל את הדפוס, עם בניו עד עצם היום הזה. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")מה אומרים לכם השמות הבאים: "פישקוביץ", "אשכנזי", "פרוספר הסנדלר", "בצלאל", "ורד פרחים" וכמובן שלושה "יוסים": "יוסקה גלידה", "יוסקה דגים" ו"יוסקה בן דוד"? מי שברגעים אלה ממש מעלה חיוך נוסטלגי על שפתותיו ועיניו מצטעפות בדוק ערפילי של זיכרונות עבר, הוא זה שרשאי לקרוא לעצמו אילתי ותיק.
כמו כל האגדות וסיפורי העם, גם סיפורנו מתחיל ב"פעם אחת לפני שנים רבות"... שלושה וחצי תושבים, רבע בית מלון, עגלה שמחלקת בבוקר קרח ואחרי הצהרים נפט ומשאית שמפזרת מים ממפעל ההתפלה של זרחין.
בימים ההם, כשהמדבר שלט כאן, קמה לה "ציביליזציה" מיוחדת במינה. אמנם לא גרו כאן "זאב עם כבש" אבל בהחלט גרו בשכנות טובה מרוקאים עם רומנים והודים. כולם התקבצו מקצות תבל, לאו דווקא מתוך בחירה או רצוןן חופשי. הם ירדו מהאוניה בחיפה או נחתו בלוד ונציגי ה"סוכנות" העבירו אותם לכאן. "באילת יהיה לכם טוב" היה המשפט שחזר על עצמו.
עיר מגורים יש, דירה גם כן, עכשיו צריך להסתתר מהשמש. מה עושים? קונים וילון. פישקוביץ' היה הוילונאי הראשון בעיר.
אחרי שכבר היה וילון בסלון, מתחילים לרהט ולעצב את הבית החדש: 'עונג' היתה לחנות הרהיטים הראשונה בעיר, אחריה נפתחה 'רהיטי כל גיל' במרכז חנויות הדקל, שנקרא בזמנו "רפי קשת" על שם הבעלים של המכולת שפעלה בפינת המרכז.
כשהבית מרוהט, צריך להצטייד באביזרים: קש לקירור (מה שלימים הפך ל"דזרט קולר") ו"פזסטוק" (משאבה ידנית שממלאים אותה בנפט ומשתמשים בה להשמדת ג'וקים ושאר מזיקים). כלי מטבח אפשר היה לקנות רק אצל "מקס" שך שמולא ואהובה לביא או ב"כלבו יוש" שקיים עד עצם היום הזה.
אצל אלה לוין
רם קופר היה המנהל הראשון של מלון שלמה הישן (היום בית החייל ), לאחר מכן עבד במספר מקומות כברמן ומעורה בחיי הלילה - בתמונה מצולם ליד הבר במסעדת או-ביסטרו (ליד איטליז יאירי) שהופעל על ידו. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")בימים הראשונים הופקדה האופנה האילתית בידי אלה לוין. חנות הלבשה מופלאה לגברים, נשים, ילדים, רזים ושמנים. אצל אלה לוין אפשר היה למצוא הכל: בגדי עבודה, שמלות ערב לאירועים, בגדי ים, אביזרי תפירה ואפילו "גובלנים". ליד החנות של אלה לוין פעל באותה תקופה, כמו גם היום, פרוספר הסנדלר ומרחק לא רב משם, במקום בו נמצאת כיום המועצה הדתית, פעל ה"סלון" של נעמי ליף. הנשים הסתפרו אצל נעמי והגברים אצל אלברט (ברחוב רתמים).
ורד פרחים
רחוב רתמים, בימיה הראשונים של אילת, היה למרכז מסחרי תוסס ועסוק. 'ורד פרחים' היתה חנות שכל אילתי הכיר. חנות מקסימה לפרחים ולמתנות. שם אפשר היה לקנות בושם במשקל או זר פרחים צבעוני. לבעלת החנות קראו נורית לרנר, היום עובדת ב'מקור הזכוכית' ואליה הצטרפה, מאוחר יותר, שרה שפילר. אנשים היו מגיעים אל החנות כדי לשאוף אוויר פרחים. אי צבעוני בלב השממה. החנות עברה מספר רב של גלגולים ובסופו של דבר נעלמה מהנוף.
יוסק'ה ועוד אחד...
באותו רחוב, מול 'ורד פרחים', התקבצו תושביה החלוצים של אילת אצל 'יוסק'ה גלידה'. בקומת הכניסה הפעיל יוסק'ה בית קפה ובקומה העליונה מפעל גלידות וארטיקים. "ארטיק בננה לגברת אילנה" או ארטיק לימון נותן המון" היו משפטים שגורים סביב העסק של יוסק'ה וגם בחופי הים, שם נמכרו הארטיקים של 'יוסק'ה גלידה', בדגש על החוף שליד מלון 'אילת', אותו כולנו מכירים היום כ'שרתון מוריה'.
השם יוסק'ה מזכיר לתושבי אילת הוותיקים לא רק גלידות וארטיקים, אלא גם יוסק'ה אחר – 'יוסק'ה דגים', שהפעיל מסעדת דגים על גבעה חשופה במקום בו נמצא היום סניף הדואר הראשי. בעבר, סמוך למסעדת הדגים עמד צריך רעוע ששימש כתחנה המרכזית של אגד.
ה"יוסק'ה" השלישי היה יוסקה בן דוד, שהפעיל את אולם האירועים הראשון בעיר - 'נופית' (צמוד ל'קלאב הוטל', כיום פועלת במקום אכסניית נוער).
אם רציתם לחגוג אירוע באילת או לרקוד עם החתן והכלה בשנות השישים, סביר להניח שזה קרה באולמי נופית: המקום שהפך לשם דבר בעיר, בבעלותו של יוסקה בן דוד ז"ל. זה היה המקום הראשון והיחידי אז בעיר לחגוג בו כהוגן כל אירוע פרטי וציבורי, וליהנות מהתפריט המשובח במטבח של יוסק'ה, ואפילו משירותי קייטרינג עד הבית, מושג חדשני לאותה תקופה. בהמשך הפך גם למקום מפגש חברתי, וכל האילתים הוותיקים זוכרים היטב את ערבי הבינגו באולמי נופית, כאשר היו מסבים לשולחנות, מסמנים את הכרטיסים וזוכים בפרסים יקרים. היה זה מקום שכל בעל "שלח" אליו את אשתו ללא חשש, בתקווה שתביא עמה בסוף הערב (לנשים בלבד) לא רק את הרכילות הטרייה על כל המי ומי שנראו שם, אלא גם טלוויזיה חדשה ומקרר, או לפחות פרס תנחומים קטן. העיקר שתהיה מבסוטה מהבילוי ותיתן לו לראות כדורגל בשקט.
אשכנזי שלפני עידן הפרידמנים
מלון אילת עם הטיילת החדשה מאי 1968 (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")החנות הכי נוסטלגית שזוכרת מלי פישמן, כתבת 'העיר אילת', היא החנות של "אשכנזי", זה היה גם שם הבעלים. החנות הקטנטנה היתה עולם מלא של צעצועים, כלי כתיבה, חפצי נוי וכל מיני פיצ'יפקעס שיכולים להדליק דמיון של ילדה בת שש.
באותה תקופה פעלו בעיר שתי מסעדות עממיות - "זה לא בשביל תיירים זה בשבילנו", אמרו האילתים של פעם על שתי המסעדות: 'פונדק הבירה', מסעדה ביתית מזרח אירופאית ומסעדת 'מרקו'.
חוף פיפסון
את 'חוף פיפסון', שפעל בין השנים 1971 ו-1997, מחליף היום ה'בר ביץ''.
החוף של רפי פיפסון החלו בימי הבטלה שלו כעובד נמל ומתוך אהבתו הרבה לצלילה. בשנת 1971 הוא פתח את החוף כמקום שבו יכולים המבקרים לשכור שנורקלים, סנפירים, מסיכות צלילה, ובהמשך גם סנדוויצ'ים לאלה החוזרים מצלילה. עם הזמן הפך המקום לחוף פרטי עם מיטות שיזוף, מסעדת חוף או בקיצור – חוף על כל המשתמע מכך.
להבדיל מהחוף המיוחצ"ן של רפי נלסון, אליו הגיעו רבים בכדי להתחכך עם סלבריטאים, לחוף פיפסון הגיע קהל קבוע, שחיפש מקום נקי עם יחס אישי.
רפי פיפסון נמצא עד היום באילת, הוא מגדל שני ילדים בגילאי 10 ו-12, אחים למחצה לאילן וטלי.
הטעם האיטלקי
תושבת העיר אתי אורגד (ויסוצקי) נוחתת באילת מתחרות מלכת היופי של ישראל לשנת 1972. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")מי שלא זוכר את מסעדת 'קאזה איטליאנה' שפעלה בשנות השמונים בחוף אלמוג, שיקום! המסעדה, בבעלות הקבלן דוד מוהדב עבדה נהדר וביום בהיר אחד, ללא כל הודעה מוקדמת נסגרה.
אבל מטעמי המטבח האיטלקי אפשר היה ליהנות במסעדות נוספות בעיר, אחת מהן היא 'פיצה נאפולי', במתחם הג'ט (איפה שפועל כיום מועדון ה'קוליסיאום').
'פיצה נאפולי' הייתה בבעלות משותפת של שני מסעדנים מחיפה, אחד מהם היה באותה תקופה בן זוגה של איריס בניטה, אז דוגמנית אילתית צעירה, מאוד צעירה. צדוק (הרזה) ויוסי (השמן) "עם המרצדס" ניהלו את המסעדה ביד רמה.
חצי העוף צלוי שלהם היה המקבילה של שנות התשעים לג'חנון של חני אחרי בילוי.
מועדון סוף העולם
מועדון "סוף העולם" היה המועדון של אילת בשנות הששים, שם הופיעו והתגלו מיטב אומני ישראל, ובין היתר שמוליק קראוס וג'וזי כץ, הפרברים, העמרנים, חווה אלברשטיין וכל מי שנחשב באותה תקופה. את המועדון פתח מיודעינו רפי נלסון ז"ל בשכונה א' והוא היווה את מרכז הבילוי החברתי של התושבים באותן השנים. הבניין שבו הוקם היה בניין ניסיוני שנבנה שתי קומות מתחת לאדמה ובו קומה אחת קרקע, בניסיון למצוא דרכים להתגבר על החום הכבד. בקומה התחתונה התקיימו המופעים, ובו ניצבו במה ופסנתר והחמור שרפי נלסון הביא כדי שילמד שירה עברית.
הבר מוקם בקומה השנייה והברמן היה פליקס דה פז הוותיק והמוכר. בקומת הקרקע היו חדרים שונים לבילוי ולשינה.
לימים נמכר המועדון לדקס (יו"ר התאחדות בתי המלון לשעבר) ולשותפו נחמן גלבוע.
הולכים ל"שולה"
"הולכים לשולה" – ביטוי זה היה שגור בפי האילתים של שנות ה-70. חיי הלילה של אילת באזור התיירות התמקדו בראשית שנות ה-70 במלון גני שולמית. המועדון במלון היה מעין שילוב של דיסקוטק ומועדון אמנים, שאירח את מיטב זמרי הלהיטים המזרחיים באותה תקופה בארץ. כך למשל זימר שימי תבורי לבנות אילת "צלצלי אלי" ולחש למיקרופון, את מספר החדר במלון בו הוא שוהה לאחר ההופעה.
לצד המועדון המפורסם במלון 'גני שולמית', פעם מועדון אטרקטיבי לא פחות במלון 'אייל'. ה"דיסקוטק של אייל" פעל בהתחלה כפיאנו בר, וזה היה בתקופה בה פעל "אייל" כמלון, הרבה לפני "תופעת ישרוטל" ואפילו לפני שהמלון הפך למגורי עובדים. מלון 'אייל' נהרס לפני שנים ובמקומו נבנה מלון 'רויאל גארדנס'. במקלט של אותו מלון פעל מועדון לילה מאולתר, שהיה באותה תקופה למרכז בילויים תוסס, במיוחד בקרב עובדי המלונות צוותי הבידור.
ינוקא
ד"ר אדוארד חרדון שהגיע כעולה חדש שימש כרופא הראשון באילת משנת 1956 (עבר אח"כ לבי"ח זוטא) (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")ינוקא הגיע לאילת לעבודה במלון 'הסלע האדום', שם הוא הרכיב וניהל את צוות הבידור. הבעלים של המלון היו אלי פפושדו (פפו) ואישתו אביה. במלון 'הסלע האדום' פעל צוות הבידור הראשון בישראל בהשראת 'קלאב מד'. במשך שנים שעשע ינוקא את אורחי המלון, וכשפפו פתח את מלון 'אביה סונסטה' בטאבה, ניהל ינוקא את הבידור במלון עד למסירתו למצרים ואף לאחר מכן.
כשתם ונשלם הפרק המלונאי בחייו, הוא פתח באזור התעשייה את 'ינוקא': מועדון זמר ישראלי.
על חורבות המקום קמו מאוחר יותר: 'על הדשא', מועדון ה'סקופ' וכיום ניצב שם 'תיאטרון הגורן'.
קולנוע אילת
אולם הקולנוע של צייגר, בו ניצבת כיום רחבת השוק, היה מאז ומתמיד מקום מפגש לאילתים בכל מוצאי שבת ובכל ערב פנוי באמצע השבוע. האילתים הקפידו להגיע חצי שעה לפני ההקרנה, כדי לראות ולהיראות, וכך הסתודדו קבוצות קבוצות בחוץ, שזופים, מחויכים ומסבירי פנים. בתום ההתקהלות, הפטפוטים, הרכילות והמינגלינג, נכנסו בתור ארוך לאולם עם שתייה, גלידה ופופקורן ביד, וצפו בסרטים הפופולריים ביותר שהגיעו סוף סוף לאילת, גם אם ירדו מזמן מהמסכים בצפון. ותאמינו או לא, כולם במוצ"ש הגיעו לקולנוע, ומי שלא הגיע בזמן לא השיג כרטיסים, אלא אם כן קנו עבורו. מי שישב בקופה היה האחד והיחיד, דויד צייגר ז"ל, הבעלים והמייסד של מה שהיה במשך שנים רבות מונופול בעיר, בעל זכות יחידים להפעלת קולנוע באילת.
המשביר לצרכן
ד"ר רג'ינלד מוריס בצעירותו. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי") תארו לעצמכם: לפני שמישהו באילת בכלל ידע מה זה קניון או מרכז קניות, היה המשביר לצרכן, עם קומה אחת יחידה ודחוסה (טרום השיפוץ), מקום הקניות החדשני ביותר בעיר. אין מטייל, אורח, או תייר שלא ערך את קניותיו במשביר, ובעבורנו האילתים, היה זה המקום היוקרתי ביותר לערוך בו קנייה לכל המשפחה ולבית: בגדי ילדים, בגדי עבודה, בגדי חג, תחפושות, הלבשה תחתונה, מוצרי חשמל, כלי מטבח, כלי מיטה, פרפומריה ומתנות. מי שרצה מתנה - היה קודם מחפש (ומוצא) אותה במשביר (ולא, לא היה אז כרטיס חבר מועדון).
נפגשים בפלטיני
כשנפתח מרכז התיירות, בית הקפה 'פלטיני' המשגשג היה כוכב הלוקיישן. בשנות השמונים נחשב בית הקפה למקום בילוי ומפגש לכל תושבי אילת, ללא יוצאים מן הכלל, כשהוא נטול מתחרים. במקום הוגשו פיצות, גלידות תוצרת בית, מאפים וקינוחים. 'פלטיני' תפקד גם בשעות הלילה והתאים לכל הגילאים, בשבת בבוקר ובמוצאי שבת. בחזיתו של בית הקפה ניצב לו המיצג הענק והזכור של קונוס גלידה עם שלושת הכדורים הצבעוניים. זה היה המקום היחיד בעיר שאפשר היה לאכול בו "גלידה כפי יכולתך".
המתכון הסודי של ג'ינג'י
בשנות השבעים והשמונים לכולם היה טעם אחד וברור של פיצה בפה: 'פיצה ג'ינג'י'. לא היה אח ורע לפיצות המובחרות, תוצרת הבית של ג'ינג'י, שכן הוא הקפיד לא לגלות את המתכון הסודי. למה ג'ינג'י? באותה תקופה נהוג היה לקרוא למקום על שם הבעלים, ומכאן אפשר להבין שהבעלים של המקום היה ג'ינג'י. את שמו האמיתי איש לא ידע, אך האילתים הסתפקו ב"ג'ינג'י" האגדי. ואיך אפשר לשכוח את השולחנות שנפתחו בין 'פיצה ג'ינג'י' ו'פלטיני', שכנו הצמוד, כך כשסיימת להתענג על הפיצה המשובחת, עברת לקנח עם גלידה היישר אצל השכן 'פלטיני'.
מבצע תרומת דם בבי"ח זוטא 1968, מימין יוסקה לוי. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")אילת בצבע - קרנבל
'קרנבל' היה המרכז החדש והמודרני של אמצע שנות ה-80 ומוקם בין מרכז שלום לקניון האדום. בית קפה עם השם שלא היה מתאים ממנו לתארו היה למעשה מרכז בילוי ומקום מפגש במשך כל השבוע ולאורך כל שעות היום. שדרות התמרים והקרבה לדואר ולבנקים הפכו את 'קרנבל' לסנטר להמונים, עובדה שלא פסחה גם על ידוענים מהארץ ומהעולם, כשדמויות כמו אנריקו מסיאס הרגישו שם בבית. והבונוס: בכל יום שישי נערכה במקום תצוגת אופנה עם בנות אילת החטובות.
המאפייה
המאפייה הראשונה של אילת הוקמה ב-1952 ברחוב האלמוגים, בעקבות הוראה ישירה של דוד בן גוריון. המקימה הייתה הסתדרות העובדים של מדינת ישראל, והשם המקורי היה 'המאפייה הקואופרטיבית אזור אילת'.
המאפייה סיפקה את כל צורכי אילת והסביבה במשך עשרות שנים. אילתים עמדו שם בתור כל שישי בבוקר לקניית חלות ולחמניות לשבת.
פעמיים בשבוע היו אופים לחם מלוח מיוחד שעליו היו מורחים חמאה ואוכלים סתם ככה. בשביל הפנאן.
במשך שנים פעלה המאפייה לצד בית החרושת הישן לקרח ותחנת הכיבוי הראשונה של אילת. על שמה נקראה גם השכונה "שכונת המאפייה". כך היה עד שנמכרה לגורמים פרטיים, וכשהתפתח הטרנד של כל הלחמים המיוחדים כולל חיטה מלאה, שומשום, טוסט ולחמניות – לא עמדה המאפייה הוותיקה בתחרות ונסגרה.
מירנה הספרית
עציון, הילד הראשון שנולד באילת עם כלבו 1955. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")מירנה כץ היא דמות שהפכה למושג בנוף האילתי, בתחילת שנות השמונים. עם פתיחתו של מרכז מור – מרכז שכונתי מודרני – פתחה מירנה את המספרה שלה – מספרת מירנה. לכל זכורה מירנה כדמות צבעונית, דרום אפריקאית, אשר בלטה במיוחד בציפורניה הארוכות (האורגינליות) המשוחות בשלל לקים נוצצים וצבעוניים. רעמת התלתלים האדומים, אשר קישטה את ראשה, גופה השופע וצחוקה המתגלגל, אשר הלך לפניה, שיוו לה מראה מיוחד ובולט במיוחד. מאופרת ביצירתיות ובקפידה, ומאובזרת בתכשיטים מכף רגל עד ראש, פתחה כאמור את "מספרת מירנה", וכל לקוחה היתה עבורה "מאמאל'ה". הצלחת המספרה במרכז מור הביאה את מירנה לפתוח את מכון היופי בקניון העיר, "מיראז'" שכלל סלון כלות, מספרה ושאר פינוקים. ההצלחה האירה לה פנים, והמפגש עימה, מעבר לתספורת וטיפולי היופי היה חוויה. זמן קצר לאחר מותו של בעלה המסור, ג'ו, עזבה מירנה את הארץ ושבה למקורותיה בדרום אפריקה ופתחה שם מספרה.
פיס קפה
ה'פיס קפה' המיתולוגי שכן ברחוב האלמוגים והיה בבעלותו של יוסק'ה שטיינובסקי. המקום נפתח כקיוסק לכל דבר ואפשר היה ל עם גזוז, סודה וגלידה. לימים הושכר המקום לויקטור ז"ל שהפך את המקום לפאב –בר שאיכלס תיירים ומקומיים לשתייה חריפה ועישונים מסוגים שונים. המקום בעברו היה כתובת למי שחיפש לרכוש סמים באילת של אותם ימים הכתובת היתה , לכו ליד הפיס קפה שם כבר ימצא מי שימכור או יציע. המשטרה במלחמתה להדברת נגע הסמים ברחוב האלמוגים רכשה את מבנה ה'פיס קפה' מיוסקה והפכה את המקום לנקודת משטרה פעילה, ומאז סמים איין ברחוב, באילת? לא חסר...
גלגולו של מזגן
צובא אבינועם, מוותיקי אילת המכונה "ג'קסון", עבד בדואר, פיתח את החוף באי האלמוגים בסיני, לאחר הפינוי קיבל את החוף ליד מזח סירות הזכוכית (כיום חוף הויליג'). (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")הטפטפות הראשונות באילת נוצרו כמעט במקרה ב-1953. עומס החום הכבד ששרר באילת בשנות החמישים גרם לא אחת להתעלפויות, להתייבשויות ולמכות חום. גנן בשם שמש, יוצא עיראק, הוא שהגה את הטפטפת הראשונה באילת שהצעידה את העיר קדימה, ובעיקר קיררה את התושבים. שמש הניח קוצים יבשים, כאלו היו בשפע באילת המדברית, בין שתי מסגרות וקבע אותן בחלון ביתו. הוא טפטף מים על גבי הקוצים, והרוח שנשבה מבעד לחלון ומבעד לקוצים הביאה עמה לחות וקרירות לחדר. הטמפרטורה ירדה ובאילת חיש מהר למדו את הפטנט ויצאו למדבר לאסוף קוצים.
סירה מזכוכית
מוקי מלצר הגיע לאילת בסוף מבצע סיני, במסגרת שירות המילואים שלו. הוא התאהב באילת ונשאר בה שלושים שנה. הוא החל את דרכו באילת כמדריך תיירים ב-1958 ומכר כרטיסים לסירת הזכוכית היחידה שפעלה באילת. מספרים שביום המכירה הראשון הרוויח מלצר 1,500 לירות - רווח אסטרונומי לאותם הימים. הוא נסע עד לתמנע, שם הציב שלט מכירת כרטיסים לסירות זכוכית, והצליח למכור כרטיסים כבר בערבה.
בקבוקי החול של אילת
זה החל ביוזמה של אדם אחד בשם רוזה קריאף, והפך עד מהרה לענף תיירותי מכניס לאילתים. רוזה, מוותיקי אילת, היה מוכר בקיוסק שלו על חוף הים (כיום יושב שם מלון "הסלע האדום") בקבוקים ובהם חול צבעוני. במשך שעות היה יושב ובידו קיסם עמו יצר תמונות נוף באמצעות חול בצבעים שונים.
השתתפו בהכנת הכתבה: עדי בכור, ריקי ווהבה, מלי פישמן, רונית זילברשטיין ושמוליק גולן
בונים באילת (שכונה א') גן ילדים ראשון - בתמונה הילדים והגננת רוקדים בחזית הגן. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")
שדרות התמרים - 1964צילום מגג "סולל בונה" - הרחוב הראשי. בכיוון מזרח רואים את מלון 'מלכת שבא' ואת בריכות המלח הישנות וזנבות של שני מטוסים בשדה התעופה של אילת. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")
מלון מלכת שבא. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")
אילת 1972 מתוך גלויה. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")
רפי נלסון (על התופים) ואהרון דקל-דקס (בגיטרה) בחגיגות ה-30 לאילת – 1979. (הצילום באדיבות מוזיאון "אילת עירי")