בדקה אחת שפויה
שבוע לפני צפירת הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הדהדה הצפירה לזכר נרצחי השואה. שתי תזכורות למס שאנו משלמים כדי "להיות עם חופשי בארצ-נו".
שתי דקות בכל פעם כדי לעצור ולחשוב מה זה אומר לחיות פה. בזכות מה. ועד מתי.
אחרי הצפירה הראשונה, סיפר לי מיקי שהיה בדרכו, על העוצמה של הרחוב ברגעים האלה.
"יש לזה משמעות אחרת, אמיתית, מוחשית יותר" הוא אמר, "כל הרחוב מתאחד ועוצר בזמן אחד. משתתק. זה משמעותי אני אומר לך". הרחוב עוצר- וברור מיד באותו הרגע, מה נמצא בעדיפות עליונה: מה בא לפני הרמזור, לפני הקניות, לפני האוטובוס, במקום השיחה בסלולארי. ברור באותו הרגע במה עוסקים כולם.
חמש דקות לפני צפירת הזיכרון לחללי מערכות ישראל, החלטתי לוותר על הרחוב.
מיקי לא היה בדרך, אל הכיכר לא הספקתי להגיע- והחלטתי להדליק את הטלוויזיה ולהתייחד עם הזיכרון מול הטקס הממלכתי. לא פחות משמעותי. מצלמות הטלוויזיה בשלושת הערוצים כבר ריחפו ברחבת הכותל. מקפצות בהתאם להוראות הבמאי בין ילדה קטנה ומבטה התמים, לאם שכולה ששערה מתבדר ברוח, אל חבר הכנסת החנוט בחליפתו. כולם באותה הדקה ממש מחכים לדבר אחד. הם יודעים מה בעדיפות עליונה: מה בא לפני הנאומים, לפני השיר המרגש ולפני מטח הירי. ברור באותו הרגע במה עוסקים כולם.
בצפירת הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עמדתי מול הטקס הממלכתי ששודר בטלוויזיה- ולא הבנתי מה בעדיפות עליונה. כמוני, משפחות שלמות שחזרו מיום עבודה, בחורים ובחורות שלא הספיקו לצאת אל הכיכר, קשישים ותיקים, עולים חדשים, ילדים, דתיים, רבים רבים כמוני מצאו עצמם מול המסך- ואולי כמוני גם הם לא הבינו מה חשוב עכשיו. פתאום הכתה בי ההכרה שבדקת הצפירה אני מתבוננת בעבודתם של נתבי תמונה, מפיקות, במאים, צלמים ותאורנים שלא רק שאינם עוצרים את שגרת יומם, אלא שהם גם עסוקים בעריכה הנכונה ביותר לפס הקול של אותה הדקה: מצלמה שתיים בקלוז-אפ על פניו של נשיא המדינה. מצלמה שלוש על חיילת ולחלוחית עינה, חזור לשתיים הנשיא עצם עיניים, מצלמה אחת מרחפת על הקהל הגדול, שוב שלוש הנשיא הרכין ראש, מצלמה שתיים סוגרת על הלפיד הבוער, גם בדקת דומיה אנחנו מחויבים להביא את הסיפור לאומה!
דקה אחרי צפירת הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הצטערתי שלא ירדתי אל הרחוב.
לא הבנתי מדוע בדקה אחת שפויה שזוכרת את הטירוף, אי אפשר לראות מצלמה סטטית אחת. תמונה שעוצרת גם היא את הסחת הדעת ואת הרעש הויזואלי. תמונה שתפנה את מחשבותינו אל מה שחשוב עכשיו, אל הדרך הפרטית בה כל אחד מאיתנו בוחר להעלות מחשבות, זיכרונות ורגשות. לפני הנשיא, לפני החדשות, לפני תמונת המשפחה הממוטטת. דקה אחת שבה לא מביאים ידיעות, לא מחפשים סקופים, לא מנסים להגיע ראשונים, בלי אולפנים שקופים, מסכי ענק וגימיקים שנועדו לטפל ברף הרגש ההולך וגובהה. בבקשה אל תעברו למצלמה 2. אל תשיגו לי את רעד שפתיו של הרמטכ"ל, אל תפיידו את תמונת הדגל כדי לעבור אל החייל, אל תרככו את אור הכותל ואל תפעילו את חושי העיתונאות המחודדים שלכם. בבקשה, במשך דקה אחת שלמה תהיו ממלכתיים ושקטים בשארית היום שעוד מצליח למצוא את כולנו יחד.