אחותי, יש לך סיגריה?

יום ראשון שעבר הוכרז ברחבי הגלובוס כיום ללא עישון. למי זה טוב? מי הפסיק? ומי לא התייחס? עיתון 'העיר אילת' זימן מפגש פסגה בין בלונדינית (מעשנת), שחורדינית (מעושנת) וברונטית (בשלבי גמילה) לשיחה בשש עיניים על רזי הפסקת העישון. קחו נשימה עמוקה, כי אחרי שתקראו את מה שיש להן לומר, תרגישו צורך עז להדליק סיגריה. לבריאות.

 

ביום ראשון האחרון ציינו משרד הבריאות והאגודה למלחמה בסרטן "יום ללא עישון". יום זה מתקיים בישראל, כמו בכל רחבי העולם, בכל שנה, מאז שנת 1987, ומטרתו להעלות על סדר היום העולמי את נגע העישון ולהגביר את המודעות למניעת תמותה ותחלואה ממחלות הנגרמות בעקבות עישון טבק.

נגע העישון, כך פרסם השבוע משרד הבריאות, גובה  כ– 10,000 קורבנות מוות מדי שנה בישראל, יותר ממספר האנשים המתים בתאונות דרכים, מלחמות ופעולות טרור גם יחד. על פי הנתונים, מדי שנה מתים כחמישה מליון בני אדם בעולם כתוצאה מעישון.

משרד הבריאות פרסם ביום ראשון האחרון את דוח העישון השנתי, האגודה למלחמה בסרטן בסיוע ארגון הסרטן הבינלאומי יצאה בקמפיין מיוחד נגד עישון ליד ילדים בחברה הערבית, כמו גם בקמפיין אינטרנטי אינטראקטיבי היוצר מסך עשן בפורטלים המובילים בישראל, השבוע נערכה באגודה למלחמה בסרטן בשיתוף משרד החינוך תחרות בין בתי ספר לפרויקטים עמיתים נגד עישון, השבוע יצויין יום ללא עישון בכנסת ועוד. פעילויות אלו מתווספות לאלפי השיעורים המועברים על ידי האגודה למלחמה בסרטן בבתי הספר ברחבי הארץ, בצבא, סדנאות גמילה ועוד.

יומיים לאחר אותו "יום ללא עישון", התכנסו להן שלוש חברות: ברונטית,  בלונדינית ושחורדינית, לשיחה על עישון, גמילה מעישון וכל מה שביניהם. כמעט.

הברונטית, הלא היא רוחמה ביטון, מעשנת כבר למעלה משלושים וחמש שנה. הפעם, היא אומרת, "אני מרגישה שזהו זה. הפעם אני לא חוזרת יותר לעשן". אבל אז אנחנו נזכרים שכבר היינו איתה בסרט הזה. לפני שנתיים או שלוש היא הפסיקה לעשן, להפתעת כל חבריה, היא החזיקה מעמד די הרבה זמן, אבל אז, אופסס.... היא פתאום חזרה לעשן ובגדול.

הבלונדינית, שהחזיקה סיגריה בידה הענוגה, הודיעה מייד שהיא מבקשת להישאר בעילום שם. בזמן שאנחנו, הברונטית ואנוכי, התלבטנו אם לקרוא לבלונדינית בשם הכינוי 'ברכה' או 'שמחה', היא כבר הגיעה לשלב הפרקטי של השיחה וקבעה נמרצות: "אני כנראה לא אפסיק לעשן אף פעם".

רק אני, הצלע השלישית בשיחה, הפסקתי לעשן בקלי קלות לפני קצת יותר מחמש עשרה שנים.

 

איזה מין מעשנים אנחנו?

רוחמה ביטון עישנה במשך למעלה משלושים וחמש שנים.  "אבל", היא מייד מסייגת את הדברים, "יש מקרים שבהם אני לא מעשנת". היא לא עישנה בתקופות הריון ("לא מתוך מחשבה על התינוק שעומד להיוולד אלא מכיוון שזה הגעיל אותי"), היא גם נהגה להתרחק מסיגריות כאשר חלתה בשפעת ("זו היתה הזדמנות עבורי לנסות ולהפסיק לעשן"), ויעידו חבריה ובני משפחתה, היא מעולם לא עישנה בשבת. "אני לא מדליקה אש בשבת" היא אומרת ומיד מוסיפה: "אני נוסעת בשבת ורואה טלביזיה אבל לא מעשנת". מה אומר על זה הבן שלה? הוא אמר שזה כמו "להיות דתי על פי דעתי". עכשיו, כאמור, היא לא מעשנת, אבל עד לא מזמן היא נחשבה, על פי כל קריטריון, למעשנת כבדה מאוד. "שתי קופסאות סיגריות ביום. אני קמה בבוקר בשביל לעשן. התענוג הכי גדול שלי זה לשבת בבוקר על כוס קפה עם חמש שש סיגריות" היא מספרת.

"ברכה" אומרת שהיא התחילה לעשן בשנות הנעורים המאוחרות. "לא עשיתי את זה בגלל איזה שהוא לחץ חברתי, למרות שיש כאלה שככה מתחילים, אני התחלתי לעשן כי זה נראה לי ממש "קול" ו"איני" לעשות את זה". כיום ברכה מעשנת כבדה בכל ימות השבוע. היא מעשנת בבית, בעבודה ובכל מקום ציבורי אפשרי, גם כשזה ממש לא אפשרי.

אני, אגב, זוכרת טוב מאוד את היום הראשון שבו הדלקתי סיגריה: היה זה בחנייה הראשונה שאוטובוס אגד עשה בעין יהב בדרך ללשכת הגיוס בבאר שבע. באותה שנייה החלטתי שאם אני מספיק גדולה כדי לשרת בצבא, אני מספיק גדולה כדי לעשן. בגיל 18 וארבעה חודשים קניתי את קופסת הסיגריות הראשונה שלי – ברודווי 100".

 

 

אז למה לעשן?

 

רוחמה מסכמת את כמות המעשנים בישראל במילה "פוזה". אבל מאמינה, גם מניסיון אישי, שעישון סיגריות "תורם" לשמירה על המשקל. על פי רוחמה, כשאנשים עסוקים עם הסיגריה הם אוכלים פחות. "עובדה", היא אומרת, "שכאשר מפסיקים לעשן עולים במשקל".  ברכה מאמינה שההתעסקות בסיגריה מאוד מרגיעה וגם גורמת לריכוז. "כשאני שקועה בעבודה ועושה משהו שמחייב ריכוז העישון עוזר לי להתרכז" היא אומרת. בנוסף לזה עבור הרבה מאוד אנשים עישון סיגריה הוא חלק מטקס קבוע  בחיים. הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של אחרי ארוחה דשנה והסיגריה שאחרי סקס. זה חלק מריטואל שלם.

 

 

מה דעתכן על "היום הבינלאומי ללא עישון"?

ברכה בכלל לא ידעה שיש יום כזה "וגם אם הייתי יודעת" היא אמרה השבוע, "אני לא בטוחה שהיום הזה נועד עבורי. הוא נועד עבור אלה שרוצים להפסיק לעשן ומחפשים את היום הכי מתאים להם בשנה לעשות את הצעד הזה. שיהיה להם לבריאות. אני לא רוצה להפסיק לעשן ולכן היום הזה בכלל לא אומר לי כלום".

רוחמה, לעומת זאת, חושבת שמדובר ב"יום כייף". לדבריה, "בעבר, כשרציתי להזדהות עם אלה שמפסיקים לעשן, ניסיתי לא לעשן אבל לא הצלחתי להחזיק יותר מחצי שעה. הפעם הרגשתי שאני אחת מכולם. פתאום הייתה לי הרגשה נהדרת ותחושה שגם אני עושה משהו עבור עצמי ועל הדרך למען כדור הארץ".

ברכה, מקשיבה לדבריה של רוחמה, מדליקה עוד סיגריה ואומרת: "אני לא מבינה את החוק הקיצוני הזה של איסור עישון במקומות ציבוריים ובמקומות בילוי. עשו אותנו כמו מצורעים מוקצים מחמת מיאוס. אני מבינה את ההיגיון - לא לעשן בבתי חולים – יש שם חולים. אבל להכריח מקומות בילוי לא לאפשר כניסה למעשנים זה ממש מטריף אותי. למה לא לתת למקומות הללו את האפשרות לבחור האם הם רוצים קהל של מעשנים או לא? למה חנות יכולה להחליט שהיא רוצה למכור רק בגדי נשים וזה בסדר שרק נשים נכנסות לקנות שם וחנות שרוצה למכור בגדי גברים זה בסדר גם? הכי מרגיז אותי זה כל הצדקנים הללו שפעם עישנו ועכשיו הם במלחמה טוטאלית נגד כל מעשני העולם גם יחד".

רוחמה, שבהפסקת העישון הקודמת שלה, הרשתה לכל המעוניין לעשן לידה ובסביבתה, הפכה הפעם ל"קיצונית" יותר. "נכון, אני מטיפה לא לעשן. בטח ובטח לא לידי. לי זה מאוד מפריע. אני לא סובלת ריח של סיגריות זה ממש מפריע לי ואני מעירה על כך לאנשים. שבקרבתי לא יעשנו".

שתיהן קיצוניות בעמדות שלהן ואילו אני בעד שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. לא מפריע לי ריח של סיגריות שיער אפשר לחפוף ובגדים אפשר לכבס. למה לעשות מהומה על לא מאומה?

 

 

ניסיונות הפסקה

"הסיגריה כל הזמן הסתובבה לי בראש ולא נתנה לי מנוח" מספרת רוחמה על הפעמים הקודמות בהן הפסיקה לעשן. "עשיתי לעצמי הנחות, רק סיגריה אחת ביום או רק שתיים או רק שלוש ולאט לאט מצאתי את עצמי חוזרת למינון הראשוני".

לברכה היו כמה ניסיונות שבחלקם ההורים היו מעורבים. "בהתחלה", היא מספרת, "ההורים שלי לקחו אותי לגמילה מסיגריות באמצעות דיקור סיני. הלכתי, כדי לגרום להם נחת אבל זה לא ממש עזר". שנים מאוחר יותר,  שמעה על מכון אברמסון, שהגיע לאילת ועל הנפלאות שלו, והחליטה ללכת על זה "שילמתי 1,200 שקלים, נתתי שישמו לי ידיים על הראש והסכמתי להחזיק אבנים אבל בניגוד לאחרים, שזה כן הצליח להם, אחרי יומיים כבר הייתי בקריז לסיגריה".

מהיותה בחורה אמביציוזית שלא ממהרת להודות בכישלונות, פנתה בדחיפות לרופא המשפחתי שלה ובקשה מרשם לתרופה בשם זאייבן. "אין ספק שזו תרופת פלא. היא עוזרת להיגמל מהצורך לניקוטין" היא אומרת, אבל לא מכחישה, שהצורך שלה לעשן גבר על הצורך של הגוף להיגמל מהניקוטין".

 

הפחד הגדול – השמנה

שלושתנו הסכמנו שהפסקת העישון גורמת להשמנה, לפחות זה המצב אצלנו.

רוחמה ביטוןרוחמה שהפסיקה באחת הפעמיים לתקופה ארוכה של כמעט שנה אומרת "ההפסקה הארוכה הזו עלתה לי בהרבה מאוד קילוגרמים של שומן. יותר מדויק להגיד שבמהלך אותה הפסקה עליתי חמישה עשר קילוגרמים והפכתי מבחורה ממוצעת שלובשת שלושים ושמונה ארבעים ונראית בסדר גמור לסוג של "דודה" שלובשת מידה ארבעים ושתיים ומעלה. זה הטריף אותי לחלוטין. הייתי צריכה להחליף את כל המלתחה שלי. את סגנון הלבוש שלי. את האיפור שלי ואת ההתייחסות לגופי. לא יכולתי לחיות עם המחשבה הזו. ואז החלטתי שאני חוזרת לעשן, עושה דיאטה ועושה הליכות". הפעם החליטה רוחמה שהיא תוקפת את בעיית ההשמנה כבר בהתחלה. היא אומנם עלתה איזה קילו או שניים מאז שהפסיקה לעשן לפני כחודש וחצי אבל "הפעם אני משלבת דיאטה וספורט כבר בהתחלה ולא מחכה לעלות קילוגרמים  רבים. אני כבר עכשיו עם היד על הדופק".

 

גם אצל ברכה הפחד מהשמנה גרם לה לחזור לעשן "כשהפסקתי לעשן ראיתי שאני עולה במשקל. אומנם לא עליתי הרבה ובגלל היותי בחורה מאוד רזה הקילו שניים ואפילו השלושה שעליתי נראו טוב עלי וכולם אמרו שאני נראית נהדר אבל אני פחדתי שאמשיך לעלות ושלעליה הזו לא יהיה סוף ושאשמין ללא גבול והכרה".

 

 

הכל עניין של רצון

"שתדעי לך שזה לא פשוט לי" אומרת רוחמה, "אני מקנאה באותם אנשים שמצליחים להפסיק לעשן מבלי לשלם כסף אלא בהחלטה של רגע שהם עושים, כמו שאת עשית". רוחמה הגיעה להחלטה שהיא כבר בגיל שבו היא צריכה להפסיק לעשן, "זה הזמן המתאים ביותר מבחינתי להפסיק מטעמי בריאות בעיקר. היום סיגריות וריח של סיגריות מגעילים אותי".

היום היא מריחה את הריח של המעשנים, היא מזהה ריחות שלא הכירה כשעישנה. "היום אני מריחה את הסרחון הזה בבגדים בשיער וברהיטים וזה ממש מפריע לי". היא עברה ממחנה המעשנים אל מחנה המטיפים.

ברכה, לעומתה, מנתחת את עניין הפסקת העישון בהגיון ואומרת: "יש בעישון שני צדדים. יש את הצד הפיזי ויש את הצד הנפשי. אנחנו מעשנים בגלל צורך פיזי ובגלל צורך נפשי. אצלי לא הייתה בעיה להיגמל מהצורך הפיזי בניקוטין הזיאבן עזר מאוד אבל נשאר הצורך הנפשי. ואם לא מטפלים בצורך הנפשי יחד עם הצורך הפיזי אז כל הפסקה פיזית שנעשה בעישון הסיגריות לא תחזיק מעמד".

ואילו אני, לעומת שתיהן, לוקחת את הדברים כפשוטם. באתי, החלטתי, ביצעתי. זהו זה, ללא שום מחשבות פילוסופיות כאלה ואחרות ובלי ניתוח מצב וחיפוש סיבות.

לברכה, שכנראה לא יכולה לעבור לסדר היום מול הפשטות שלי, יש תשובה מוכנה "אז כנראה שלא היית מכורה לסיגריות למרות שעישנת שתי קופסאות ביום. עובדה שאת מנסה להפסיק לאכול ולרדת במשקל כבר שנים ושום דבר לא מצליח לך".

נו, מול תשובה ניצחת שכזאת אין לי הרבה מה להגיד. למעשה אין לי כלום מה להגיד.

 

 

"במקום שהמדינה והחברה ישקיעו מחשבה וכסף בטיפול במעשנים ובמפסיקי עישון, יותר עדיף להן, למדינה ולחברה, להשקיע את המאמצים והכספים הללו דווקא אצל בני הנוער בחינוך ולעורר אצלם את המודעות לחוסר ה"קוליות" שבסיגריות. רוב המעשנים מתחילים את דרכם ה"עישונית" בשנות הנעורים, נדיר מאוד שאנשים בשנות השלושים שלהם מתחילים לעשן, לכן הטיפול וההתייחסות להתמכרות הזו צריכה להיות עוד לפני שמגיע צורך לטפל בבעיה. צריך למנוע את היווצרות הבעיה".