נולדו לרקוד

רגע לפני שתלמידות המחול כובשות את הבמה בתיאטראות אילת, מסכמת שרית קפון עוד שנת פעילות מוצלחת ומספרת על אהבתה הגדולה לריקוד, על הסלידה של הוריה מהעיסוק שבחרה לעצמה ועל המשימה הקשה של שילוב בין קריירה תובענית וחיי משפחה

 

יום שני, השעה כמעט תשע בערב, ובאולם הגדול רוקדת בחן קבוצה של בנות. למרות השעה המאוחרת ולמרות שמאחוריהן שעות רבות של חזרות לקראת מופע הסיום, הן ממוקדות ומפגינות תנועות ריקוד מתואמות. רק טיפות הזיעה שעל המצח מעידות על המאמץ האדיר שהן משקיעות. כשעדשת המצלמה מתקרבת לפניהן, רואים את האור שבעיניים ואת החיוך הקורן המספר את סיפורה של כל אחת מהתלמידות. הן אוהבות לרקוד, אוהבות את שרית ומחכות בקוצר רוח להציג בפני כולם את מה שלמדו במהלך השנה במרכז למחול של שרית קפון.

"זו כבר שנה שישית שאנו, במרכז למחול, מציגות את התוצרים שלנו בפני הקהל האילתי בסיומה של שנת פעילות. עם זאת, אני לא מקבלת את זה כמובן מאליו ומאוד מתרגשת מכך", אומרת קפון.

המבטא של שרית מסגיר מיד את מוצאה. "נולדתי בפריז, וכל חיי אני רוקדת. כבר מגיל שלוש קיננה בי האהבה לריקודים, ובכל הזדמנות שהייתה לי, רקדתי". אולם, רק בסביבות גיל 13 החליטה קפון לממש את אהבתה לריקוד ולהתמקד רק בו. "זה לא פשוט לעשות את זה בבית, כשהאחים שלי הם בתחום הביולוגיה, המחשבים והמדעים המדויקים", היא מספרת.

מי שדרבנה אותה לעשות את הצעד הייתה לא אחרת מאשר אחותה הגדולה. אמה של שרית לא ממש ראתה את זה בעין יפה. "כמו כל אמא" מספרת קפון, "היא רצתה שאסיים קודם כל בגרות ואלך לאוניברסיטה, ולא התייחסה לריקוד כאל משהו רציני. "ככה מצאתי את עצמי מסיימת תיכון עם חמש יחידות במתמטיקה וביולוגיה והולכת לאוניברסיטה, אבל במקביל גם משקיעה המון שעות בשבוע בלימודי הריקוד".

בהתחלה זה היה בקונסרבטוריון המקומי באחד מהפרברים של פריז, ומאוחר יותר במרכז לאמנויות הריקוד בפריז עצמה. "החלטתי שאני רוצה לרקוד, וזה מה שעשיתי", היא אומרת בנחישות. אחרי שהשלימה את לימודי הריקוד וקיבלה תעודת הוראה ללימוד סגנונות שונים של מחול, פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, עזבה את הכול ועלתה לארץ. ויחד איתה גם החלום.

חלום לא פשוט. שרית קפון, נשואה ואם לשלושה ילדים, נאלצת לשלב בין משפחה לקריירה תובענית. היא מנהלת בית ספר למחול, שבו לומדים יותר מ-200 תלמידים בני גילאים שונים, החל מגיל הגן ועד לנשים בוגרות. לכולם משותף דבר אחד: האהבה למחול. שרית מכירה את כולם ואומרת בחיוך "זה כמו משפחה אחת גדולה".

 

 

ריקוד השיננית

"אפשר להתחיל כבר מגיל שלוש", אומרת שרית, "בגיל הזה זה לא ממש מחול, אלא יותר טעימות של מחול והיכרות עם הגוף, עם הגמישות שלו ועם הצלילים המלווים. בגיל הזה עובדים על קואורדינציה במיוחד".

הקטנטנים והצעירים מאוד מעדיפים להתחיל את הצעדים הראשונים שלהם דווקא במוזיקה קצבית יותר, ו"רק בשלב מאוחר יותר הם מבינים שעל מנת להתקדם, הם חייבים את הטכניקות והדיוקים שמקנה הבלט הקלאסי", מסבירה שרית.

במרכז למחול קבוצות שונות של תלמידים, ופעמים רבות אפשר למצוא תלמידים בגילאים שונים באותה קבוצה. ישנם תלמידים שהחלו את צעדיהם הראשונים בריקוד כבר בגיל שלוש, והיום הם רוקדים בקבוצות הבוגרות יותר. אחת מהן היא מאי פרץ, שנראית כמו נסיכה מהאגדות עם שתי גומות חן.

מאי, שעולה לכיתה ג', רוקדת כבר חמש שנים אצל שרית. "מאי הייתה זו שפנתה אלינו וביקשה שנרשום אותה לחוג מחול", מספר אביה, משה. ועל עצמה היא מעידה: "אני אוהבת כל מה שקשור בריקוד, גם בלט קלאסי, גם ג'אז וגם סטפס. יש לי חברה שלומדת איתי בבית הספר, וגם כאן אחרי הצהריים אנחנו רוקדות ביחד".

במרכז למחול מצאנו גם את מורן עמר, שמגיל 16 רוקדת אצל שרית קפון. "אני כבר עשר שנים רוקדת כאן, ומאושרת מאוד", היא אומרת. במקצועה מורן היא שיננית, "זה לפרנסה, אבל לנשמה אני רוקדת".

גיא בת העשר רוקדת אצל שרית כבר חמש שנים. גם אמה, מיכל, שהשתתפה בצעירותה בלהקת המחול של אילת, רוקדת איתה. "קינאתי בבתי וחזרתי לרקוד", היא מודה. "פעמיים בשבוע אני רוקדת ג'אז, שזה הסגנון המועדף עליי".

במשך השנה תלמידי המרכז מתרגלים ולומדים צעדים חדשים, כל אחד בקבוצתו. "אני כבר עשר שנים רוקדת אצל שרית, ואף פעם הצעדים לא חוזרים על עצמם, היא תמיד ממציאה ומלמדת דברים חדשים", אומרת מורן עמר.

 

הילדה שרצתה לשחק כדורסל

מי מגיע לרקוד ולמה? התשובה המתבקשת היא - שמגיע מי שאוהב לרקוד, אבל לא תמיד זה כך, לפחות לא בגילאים הצעירים. "אני פוגשת הורים שמביאים את הילדים שלהם לרקוד, והילדים לא ממש מתחברים לזה", אומרת קפון, "לפעמים להורים קשה לקבל את זה. הייתה כאן ילדה, שאמא שלה הביאה אותה לרקוד, והיא רצתה לשחק כדורסל. לאמא היה קשה להבין את זה. בסופו של דבר הילדה הלכה לשחק כדורסל, והריקוד נשאר בגדר תחביב של פעם בשבוע".

אולם, יש גם כאלה שמגיעים רק כדי להתנסות, ונשארים. "עם הלמידה והכרת הסגנונות השונים, בא גם התיאבון", מציינת שרית. "יש כאלה שמגיעים לכאן מדי יום כדי לרקוד וללמוד סגנונות שונים". ביניהם גם מאי פרץ, ש"כל היום מפזזת ורוקדת", כפי שמעיד אביה. "מאי אוהבת מאוד להיות כאן, ומבחינתה זהו כל עולמה", הוא אומר. "כולם בבית הספר יודעים שאני אוהבת לרקוד ויודעת לרקוד, לכן תמיד משבצים אותי בקטעים של ריקודים", מאי אומרת בחיוך.

מבחינתן של מורן עמר ומיכל שביט, הריקוד מהווה פסק זמן מהשגרה היום-יומית. "אני אוהבת לרקוד בצורה מסודרת ובקבוצה", אומרת מיכל, "והשעתיים האלה בשבוע, שבהן בעלי תופס פיקוד על הבית, הן שעתיים נטו עבורי למילוי מצברים".

 

רואים את הסוף

הפקת סוף השנה היא רגע של שיא, שכולם מתמקדים בו. "זו הפקה ענקית עם המון עזרה והמון שיתוף פעולה מצד נותני חסויות, אבל בראש ובראשונה מצד התלמידים וההורים שלהם", מסבירה שרית.

"אנחנו עובדים על זה כבר שלושה חודשים, והלוגיסטיקה לא פשוטה", מוסיפה מיכל. "יש הרבה הורים שעוזרים, תומכים ועושים כל מה שביכולתם כדי להעלות את המופע. זה עוד יותר נותן את התחושה של משפחתיות ושל הביחד. בעשרת הימים האחרונים אני כל יום פה וכמעט ולא ישנה בלילות. מבחינתי זה כאילו יצאתי למילואים. כל שנה בתקופה הזאת העניין חוזר על עצמו, ואני נרתמת לעשייה".

גם מאי הקטנה מתרגשת לקראת המופע. היא למעשה שייכת לקבוצה שנקראת "להקת הסוכריות", אשר במהלך השנה מופיעה באירועים שונים. עם זאת, עדיין יש התרגשות לקראת המופע המסכם. "אני אוהבת להופיע ולא מפחדת להיות על במה, אבל אני גם קצת מתרגשת", מגלה לנו מאי.

"אני עולה על הבמה ומתרגשת", אומרת מורן עמר, המשתתפת במופע הסיום. "ריקוד זו סוג של חשיפה, וזה לא פשוט". ואילו מיכל אומרת, כי היא כבר מחכה להיות ביום שאחרי. למרות שזו לא הפעם הראשונה שהיא מופיעה, היא מתרגשת בכל פעם מחדש.

 

ואחרי המופע מה יהיה?

"אנחנו ממשיכים הלאה לקייטנת מחול במהלך חודש יולי, ורק באוגוסט יוצאים לחופשה", אומרת קפון.

מורן תמשיך לרקוד בשעות שהקציבה לעצמה ולמרות הניסיונות של שרית לרתום אותה לצוות ההדרכה, לה - בשלב הזה - יש תוכניות שונות.

"אני מעדיפה כרגע להמשיך ולרקוד. לא נראה לי שאני יכולה לעשות מעבר לזה. הרבה פעמים כשאני רואה ריקוד בטלביזיה אני יכולה לחזור ולרקוד אותו אבל זה כמו להעתיק ממישהו. כשאני שומעת מוזיקה וחושבת על צעדים שמתאימים, הם נמצאים אצלי בראש אבל אני לא מסוגלת להוציא אותם אל הפועל. כנראה שזה סוג של מחסום שאני צריכה לעבור אותו".

 

לסיום, שאלתי את מאי הקטנה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. בלי להתבלבל מאי ענתה לי שהיא רוצה להיות מורה לריקוד, בדיוק כמו שרית. כשניסתי להתקיל אותה ושאלתי מי רוקד יפה יותר, אנה אהרונוב או קלוד דדיה, היא ענתה בדיפלומטיות: "שניהם רוקדים יפה מאוד, אבל שרית יותר".