היום שאחרי הגמר
בשבועות האחרונים, כל שיחה שמתחילה בחוג ידידיי הקרובים, מגיעה בשלב זה או אחר לדיונים פילוסופיים מעמיקים על נפלאות משתתפי 'האח הגדול'. תמיד יהיה מישהו שיטרח להביט מבחוץ בחבורה הצוהלת שמשווה את רמת האנפוף של איילה לרמת החרמנות של סער או להיפך ויתקע איזו הערה נבזית על רמתה הירודה כביכול של התוכנית, ובעקיפין גם על רדידות מחשבתם של הצופים בה.
אז הנה, כאן ועכשיו, הגיע הזמן להשיב מלחמה ולהעמיד דברים על דיוקם. השורות הללו מוקדשות לאלו הסבורים שהעובדה שאינם צופים ב'אח הגדול' הופכת אותם למתוחכמים יותר מאנוכי הפרחה. אז לכל אלו שחושבים כי צפייה ב'האח הגדול' היא עבירה שדינה גיחוך מתנשא, יש בפי תשובה אחת, מנומקת וקולעת - תתקדמו, תתקדמו.
כן, ידוע לי היטב שהתוכנית המבריקה הזו נחשבת למציצנות נחותה בקרב חוגים אינטלקטואליים רבים, אך מאחר שהאגו שלי בתחום צריכת תרבות מסודר זה שנים רבות, אין לי בעיה לצפצף על נועצי המבטים המ-ז-ו-ע-ז-ע-י-ם מטעמי הירוד, המקפידים בנוסף ליידע אותי, גם אם לא התבקשו, בנימה מתנשאת, שהם צופים רק בסרטי אינגריד (התכוונת במקרה לאינגמר?) ברגמן ללא תרגום בערוץ השוודי, או בערוץ החשיפה על חיי טרמיט קנה-סוף הנחלים בביצות האיגואנה כחולת הזנב.
תרצו או לא, 'האח הגדול' הוא בבואה נאמנה של החברה שבה אנו חיים. נשים וגברים מכל הגילאים ומכל שכבות החברה מתכנסים בבית אחד, מבודדים במשך שבועות וחודשים מהעולם החיצון ומתמודדים על פרס כספי גדול. כל תנועה שלהם מתועדת וכל פיפס שהם אומרים מוקלט. אוכל, סיגריות ואפילו מים חמים ניתנים במידה ובמשורה. ומהסיר לחץ הזה יוצא תבשיל נהדר, מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, על מגרעותיה ונפלאותיה.
כמי שהתמזל מזלה להתמכר ל'אח הגדול' קודם בארץ נכר ואחר כך בארץ הקודש, אני יכולה לעמוד יפה על ההבדלים בין שתי התוכניות. בשום מקום בעולם, למיטב ידיעתי, לא מתרחשת התופעה המרתקת שבה יושבי הבית מתחלקים למחנות עוינים. פרט לזאת, המריבות, האהבות, הדמעות והצחוקים זהים. הדינמיקה של הבית מוציאה מהדיירים את המיטב ואת הגרוע ביותר, כל אדם ואופיו. מרתק? כן. ממכר? כן, מאוד. אני אוהבת אנשים ואוהבת לצפות בהם ולהקשיב להם, ו'האח הגדול' מאפשר לי לעשות את זה באופן בלתי אמצעי.
אינני טוענת לרגע שאני צופה בתוכנית על תקן אנתרופולוגית. אני מזדהה בחדווה עם אלירז, הערס-מחמד הלאומי, מתה לאמץ את איילין, הפקצ'ה הבלונדה שכשהיא פותחת את הפה כדאי לתפוס מחסה, אני מתה להגיע כבר לתל-אביב ולאכול חומוס ופלאפל אצל אכרם. ואם כבר מדברים על הזדהות, הרשו לי לומר לכם שאני לא סובלת את סער ואיילה, הסבורים שהשמש זורחת להם מה... ושמסמלים בעיניי אגרסיביות והבליות המאפיינים את כל אלו הסבורים שלהיוולד למעמד מסוים הופך אותם לטובים יותר מאחרים.
וכן, הילה איפרגן, מתוקה להפליא, אני אוהבת את האישה הרגישה הזו, ועדנה שהיא אדם מוסרי. כל האנשים הללו, שאני מבלה איתם יום יום בשבועות האחרונים, הם לא שחקנים מקצועיים, רק אנשים שבנסיבות רגילות הייתי עוברת על פניהם ברחוב מבלי לומר מילה. והנה, ניתנה לי הזדמנות פז להציץ לחייהם ולהיות שותפה למחשבותיהם, שמחותיהם ועצבונם. לא רוצה לחשוב על היום שלאחר הגמר, מה אעשה בלעדיהם?