חינוך בנעליים

אילן פיפסון חזר מחופשה בת חודש ימים בברזיל, כדי לספר לנו עד כמה עצבנה לו את הפירות הטרופיים זריקת הנעל לעבר נשיאת בית המשפט העליון. בדרכו המיוחדת, מפנה פיפסון אצבע מאשימה אל מי אם לא – מערכת המשפט, שמאויישת, לדעתו, על ידי שופטים רחמנים בני רחמנים

זהו, נגמרה החופשה השנתית שלי. חודש שלם בברזיל, ארבעה שבועות של שמש, ים וסמבה. הייתי ברזילאי 22 שעות ביממה, עבור פריק קונטרול כמוני, תמיד יש שעתיים של אינטרנט ועדכונים חמים של חדשות מכל הסוגים. מרחוק, המדינה שלנו מריחה גרוע יותר - רציחות יום-יומיות הפכו לשגרה והאלימות והוונדליזם של הנוער לא עוצרת.

בוקר אחד, בעודי אוכל צלחת פירות טרופיים, אני קורא שאזרח זרק נעל על נשיאת בית המשפט העליון. קורא ולא מאמין. מסביבי רק ברזילאים מנומנמים, ואין לי את מי לשתף בידיעה המרעישה. כך כותב הכתב האדיש של אחד האתרים: "קם ממושבו גבר שישב בספסלים האחוריים של אולם הדיונים, התקרב לעבר הרכב השופטים שבייניש ישבה בראשו, שאל אם זו הנשיאה ומשנענה בחיוב צעק: 'מושחתת, הרסת לי את החיים', חלץ את נעליו וזרק אותן לכיוונה. אחת משתי הנעליים פגעה בפניה של בייניש, והיא נחבלה ונפלה מכיסאה. באולם פרצה מהומה, הדיון הופסק והשופטים מיהרו לעלות ללשכותיהם".

הנשיאה ביינישאין יותר קווים אדומים, סדום ועמורה מודל 2010. זהו הפשע הנורא ביותר מאז רצח רבין. כאן לא נרצח אדם או משפחה שלמה, פה נרצחה הדמוקרטיה של 7 מיליון אנשים. המנגנון המכובד שמעניש ומרתיע עבריינים וחארות חסרי חינוך, קיבל נעל לפנים. על "מעשה הקונדס" אחראי אדם בשם פיני כהן, בן 52, לא עבריין גדול ואפילו אין מדובר בתיק פלילי. איש רגיל עם כל המאפיינים של "ברברי" מזרחי טיפוסי. כאלה שמגיל אפס מרגישים שמותר להם הכל, אין היררכיה ולא כבוד לאנשים או תפקידים, רמזור או תמרור הם בגדר המלצה בלבד ולעמוד בתור זה תפקידם של חלשים וזקנים.

טיפוסים כמו פיני כהן מקבלים עוד בילדותם חיזוק מאסיבי מההורים. הילד תמיד צודק והמורה מתנכלת לו רק בגלל שהיא אשכנזייה והוא מזרחי. משפחת פילוס מהתוכנית "ארץ נהדרת" מתאימה לבתים רבים בארץ. אותן גורילות עירוניות מתאפסות בביקור בארץ זרה. שם השוטר אגרסיבי ונחרץ, אין מקום להתחכמויות ולא לטעויות, כגון: "למה מי אתה?". עניין של זריקת נעליים הוא מושג ערבי טיפוסי להביע מחאה (ראה ג'ורג' בוש), ואנחנו כאן במזרח התיכון לומדים מהברברים ומתנהגים בדיוק כמוהם.

זריקת הנעל על בייניש היא מחאה של זלזול מוחלט בחוק. הפכנו לעם של כלומניקים שמגדלים כאלה טיפוסים. כל אחד מרשה לעצמו להתנהג כאילו העולם הוא חצרו הפרטי. חשוב שכל אחד יבין שללא חוק, אין למקום הזה עתיד. במקום שבו הברבריות שולטת, העונש לעבריין צריך להיות חמור מאוד, כי אותה נעל הושלכה כלפי החוק עצמו.

קשה שלא להבין כי פגיעה במערכת המשפט היא פגיעה בקיום החברה. אין זה משנה אילו שגיאות מערכת זו תעשה או איזה פסקי דין ירתיחו את העצבים, עדיין בית המשפט, ורק הוא, מחזיק את יסודות החברה. ללא בתי משפט, אתם קוראים יקרים, תמותו ברחובות מסכין הפושעים.

קראתי טוקבקים רבים והתביישתי שאני אזרח ישראלי, רובם שיבחו את המעשה ובזו להיכל הצדק. רק טיפשים אינם יודעים לעשות את ההפרדה בין אכזבה ממערכת המשפט לפגיעה בה. גם אני חושב שמערכת המשפט ומשטרת ישראל אינן מגינות על האזרח והן האשמות העיקריות במצב הקיים. מדי יום תוקפים צוותים רפואיים, אחיות ומאבטחים, שמטפלים ללא משוא פנים בכל אדם המבקש עזרה. אותם שופטים שמשחררים את התוקפים לחופשי או למעצרי בית. תיקים שנסגרים בטיעון של חוסר עניין לציבור. שופטים שאינם נתקלים באלימות ורואים רק את פניו התמימות של ערס עם כיפה וסכין קפיצית. אך למרות כל הטענות, בית משפט הינו הדבר הקדוש ביותר בכל חברה.

שריפה של סתם בד או בד אשר מצויר עליו דגל ישראל, משנה לגמרי את המצב. לקרוע לגזרים את הספר "קופיקו בקיבוץ" אינו דומה לקריעת ספר תורה בתוך בית כנסת. חומרת העבירה מחייבת כליאה של שנים רבות, ולו רק כדי למנוע בעתיד מקרה נוסף. גם אם יש לכם טענות רבות לשופטים, הם עדיין חשובים לחירותכם. שופט מפחד, משמע שופט לא ישר, וזו הסכנה הגדולה ביותר אחרי איתני הטבע.  

כדאי שתבינו, מי שלא עוצר התלהמות נגד פגיעה במוסד כמו בית המשפט העליון, יספוג את זה בביתו.

 

ערס עם גבולות

אילן פיפסון