וסליחה אם שכחנו...
אלוהים נתן לנו את גן השכחה וטוב שכך, כי אחרת לא היינו יכולים להתנתק מנושאים מסוימים ובתאי מוחנו לא היה מקום לקליטת נושאים חדשים. מדי שנה הסיפור חוזר על עצמו, ותמיד עולה הטענה "חודשים כאלו לא זכורים לנו" או "היה גרוע אבל לא בצורה כזו". אצלי זה עובד אחרת, אני יכולה לשכוח מה אכלתי או לבשתי אתמול, אבל לזכור בדיוק רב מה היה לפני שנה, שנתיים ושלוש בחודשים דצמבר, ינואר ופברואר הקודמים.
העיר שוממה, מתמלאת רק בסופי שבוע, בתי מלון נסגרים, טיילת ריקה מאדם, מסעדות ריקות, חנויות מצטיירות כמוצג מוזיאוני ללא מבקרים, עובדי מלונות יוצאים לחופשה מאולצת, צ'קים חוזרים בבנקים, הקור המקפיא חודר לעצמות, וכולם בוכים. לא רק נהגי המוניות. כמו במשחק דומינו, הקובייה הראשונה נופלת ומפילה את כל חברותיה.
זה מתחיל בחברות התעופה שלא מביאות תיירים, בתי המלון נותרים ריקים ושולחים את העובדים הביתה, לעובדים אין כסף להוצאות מיותרות, הצ'קים שלהם חוזרים, לבעלי העסקים אין במה לשלם לספקים, ובין כל אלו נמצאים נהגי המוניות. זה מזכיר לי את השיר "חד גדיא". אולי כיוון שלאחר כל הבלאגן הזה, בא פסח. ואז שומעים את נהגי המוניות מתלהבים מהחג הקרב. רק מה? הם שכחו שבפסח הקודם היה גרוע, ממש גרוע.
אני והמונית שלי
נהגי המוניות, שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא, בקושי מחזיקים מעמד בחורף. אפשר לראות אותם בסמוך למרכזים המסחריים, עומדים בתורים ארוכים וממתינים לנסיעה שאולי תגיע.
למרות המצב הקיים, הציבור עדיין משתמש במוניות. מספר המוניות לא פחת, על אף שזה רק יועיל לכולם. את בעלי התחנות לא מעניין הנהג, כמו שמעניין אותם הסכום שהוא משלם להן מדי חודש, אחרת איך תסבירו את הצפת התחנות במוניות ללא הגבלה? הרי כל מונית נוספת שנכנסת לתחנה, פוגעת בפרנסת הנהגים הוותיקים שנמצאים בה. לפי דעתי, כל עניין התחנות באילת הוא דבר מיותר לחלוטין, המוניות יכולות להסתובב בעיר ולמצוא את הנסיעות באופן עצמאי. כל עניין ההנחות למיניהן שמחייבים את הנהגים לתת, הוויתור על התוספות שמשרד התחבורה אישר לגבות, עניין "חטיפת נסיעת הזמנה" בין נהגים בתחנות, כשהנהג החוטף משלם קנס שמוסב לזכות התחנה במקום שיועבר לנהג שנשלח להזמנה ובזבז את זמנו וכספו. זו חוצפה ממדרגה ראשונה. ואיך אפשר שלא להזכיר את זעקתה של איזו נהגת במכשיר הקשר של אחת התחנות "ליקלקו לי את הנסיעה"?
לעניות דעתי, נהגי המוניות בתחנות פוגעים בעצמם בפרנסתם, עם כל ההנחות שהם מעניקים, הוויתור על התוספות והתשלום החודשי לתחנה – הכל מצטבר לסכום לא מבוטל שחסר בכיסם, ואחר כך הם בוכים שאין פרנסה.
בעניין ניצול נהגי המוניות:. בימים אלו, כשהפרנסה קשה לכולם, צצים עסקים שונים המבקשים מנהג המונית להביא אליהם תיירים בהבטחות של הטבות שונות ומשונות, שברוב המקרים אינן מכובדות. מי שבאמת הרחיקו לכת הם תחנות המוניות שהוקמו כדי לשרת אינטרסים ולהעניק חשיפה לגופים מסחריים גדולים. בסופו של דבר, הדבר היחיד שהשתנה השנה, הוא שנהגי המוניות, פתאום, שותקים ולא מפגינים.
נהגים מתחנות שונות שואלים בדרך כלל את אלה שעובדים ללא תחנה, המכונים "חאפרים", כיצד הם מצליחים לשרוד. התשובה, על פי רוב, היא שכאשר לא נותנים הנחה ולא מוותרים על התוספות שנקבעו על ידי משרד התחבורה, אפשר לשרוד ועוד איך. ישנם, מסתבר, נהגי מוניות שאפילו זוכים לפעמים לטיפ.
קראתי באחד המקומונים את דבריו של נהג מונית, שסיפר על כך שהוא מדומם מנוע לשם חיסכון בדלק. אמרנו דלק? הרי מחירו עולה במשך שנים ולא רק בתקופה זו. בעלי תחנות הדלק מודעים לעובדה שאין בידינו ברירה ואנחנו זקוקים לדלק כדי לעבוד, ומשום שהחוק אוסר עליהם להתנהג כקרטל, הם מוזילים את מחירי הדלק בהפרשים של אגורות בין תחנה לתחנה. בעבר נפתחה תחנת דלק מיוחדת למוניות, אך הנהגים לא השכילו לשמר אותה והתחנה נסגרה, אף אחד לא נלחם למענה וגם לא זכור לי שנכתבה איזו כתבה בנושא.