זנות זה לא מקצוע

'זונה', מילה בה אנו משתמשים, מעשה שבשגרה, כקללה. 'זונה', מלה המעלה קונוטציה מידית של חצאית מיני קצרצרה, מחשוף עמוק, איפור כבד ונעליים גבוהות עקב. אבל 'זונה' היא קודם כל בן-אדם, אישה. מ', אישה, העוסקת בזנות, מספרת לנו בגילוי לב ופתיחות מוחלטת על הנסיבות שהביאו אותה לעיסוקה הנוכחי, הקשיים הכרוכים במתן שירותי מין למאות ואלפי גברים וחולקת איתנו את חלומותיה לעתיד טוב יותר. מיוחד ליום האישה הבינלאומי

 

בתרבות שלנו, כשאומרים זונה, על פי רוב מתכוונים לקללה, למשהו לא מכובד. עבורנו, האנשים "הנורמטיביים" והחסודים, זונות הן נשים שנמצאות בשולי החברה. אז קודם כל, מ. ואני הסכמנו כי אני לא אגדיר אותה כזונה, אלא כאישה העוסקת בזנות. זו הגדרה חדשה יחסית, שכבר צוברת לה תאוצה במחקרים שונים בתחום זה. הגדרה שלא מבזה אותה, אלא מציינת את מצבה. כאן זה גם המקום להגיד, שעל פי רוב, נשים לא משתמשות בשירותי זנות. הזנות למעשה, מספקת בעיקר את צורכי הגברים, יהיו נטיותיהם המיניות אשר יהיו. לא ניתן כמובן להתעלם מתופעת הג'יגולו, אבל היא שולית יחסית לזנות.

בנושא הזנות יש הרבה מאוד מיתוסים, שכולנו גדלנו עליהם, ממשיכים להאמין בהם ואף מנחילים לדורות הבאים. ננסה להפריך כמה מהם ולדייק באמירות השונות. מיתוסים נועדו להמשיך לשמר את הזנות עבור אלה שצורכים אותה, כלומר בעיקר הגברים. היא מפרנסת ומעשירה אותם, אבל אין לה שום יתרון כלכלי עבור הנשים העוסקות בה. חייב לקרות שינוי מהותי בהתייחסות שלנו לנושא כחברה, והוא יקרה כשנצליח לנפץ את המיתוסים השונים.  

אומרים על הזנות שהיא המקצוע העתיק ביותר בעולם, אבל בעצם זנות זה לא מקצוע ולא עבודה. עובדה היא שאף אחד לא מציין זאת בקורות חייו וגם לא שואף שצאצאיו ימשיכו בדרכו זו.

זנות היא אורח חיים של ניצול ואלימות והיא קשורה לפגיעות פיזיות ונפשיות גם יחד. עם האמירות הללו ואחרות והאמונה בהם, הגעתי לשיחה עם מ. בחורה נחמדה מאוד, שנראית לא רע בכלל. אם הייתי גבר, אין ספק שהייתי חושבת עליה במושגים רומנטיים. אחרי שגם שמעתי אותה מדברת, אולי אפילו הייתי חושבת להקים איתה בית בישראל, ולגדל שניים-שלושה ילדים ואפילו כלב אחד או חתול.

"את יודעת מה החלום שלי?", היא שואלת, "אני רוצה להכיר מישהו, להתחתן ולהוליד ילדים איתו. אני רוצה להיות כמו כל בחורה אחרת בגילי, שמה שמעסיק אותה זה אהבה וילדים, אבל אני לא חושבת שזה יצליח לי", אומרת מ. אני בתמימותי שואלת למה היא לא עוזבת את המקום שבו מכירים אותה ופותחת דף חדש. הרי יש לה את כל הנתונים להצליח בכל מקום שתבחר.

מ. נאנחת ואומרת: "בטח שאני רוצה להפסיק. אני בעניין הזה כבר כמעט עשר שנים, ונמאס לי. אבל אני לא יכולה להפסיק. אני מכורה לזה". אני מתבוננת בה ושואלת את עצמי האם היא כל כך אוהבת סקס שהיא לא יכולה בלי זה? האם זו ההתמכרות שלה? היא "קוראת" אותי, צוחקת ומשיבה: "אני לא נימפומנית ולא מכורה לסקס. אני מכורה לעשיית כסף גדול במעט זמן. אני יכולה לעשות ביום טוב אלף שקלים, רק מזה שאני פותחת רגליים ונותנת סוג של שירות למי שצורך אותו".

מה שאני מגדירה כסקס, היא מגדירה כשירות מיני. "אני אגיד לך למה אני קוראת סקס", אומרת מ. "כשאני נמצאת עם גבר שאני אוהבת במערכת יחסים רומנטית, והיו לי כמה מערכות יחסים כאלה. אז בהחלט חלק ממערכת היחסים זה הקרבה והסקס. אז אני גם מתנשקת. כשאני נותנת שירותי מין, אני לא מתנשקת. עבורי נשיקה זה סימן לאהבה. גברים לא מבינים את זה, אבל בשבילי זה מאוד משמעותי. אני לא מתנשקת עם הלקוחות שלי. כשאני נותנת להם שירות, אני מתנתקת מהרגשות שלי ומתרכזת רק בשירות שאני נותנת ועושה כמיטב יכולתי שהלקוח יקבל את מלוא התמורה עבור כספו".

 

לא בחרתי להיות זונה

אחד המיתוסים על הזנות הוא שמדובר בבחירה חופשית של האישה. אבל זה לא כך, משום שבחירה נעשית בין שני דברים שווים בערכם, בחשיבותם ובתועלת שלהם. מחקרים שהתפרסמו לאחרונה, מדברים על כך שהנשים הללו "זולגות" פנימה אל תוך העולם הזה. כ-95 אחוז מכלל הנשים הנמצאות במעגל הזנות, עברו פגיעה מינית כלשהי והן אינן תופסות את הגוף שלהן כמשהו שיכול להביא להן אהבה וקשר חברתי. המחקרים מראים בנוסף, כי שגם אם קיימת בחירה כלשהי, זו רק בחירה בין הרע ביותר לבין הרע עוד יותר.

"אני לא בחרתי להיות זונה", אומרת מ. "אני באה ממשפחה רגילה, אבא ואמא, אחים ואחיות, לא מאוד עשירים וגם לא עניים מרודים. בשנות נעוריי המוקדמות הייתי נערה מרדנית, ובשלב כלשהו פשוט פרקתי כל עול משמעת. גדלתי בעיר גדולה בצפון הארץ ונתקלתי במודעה בעיתון, שמחפשים בחורה צעירה לעבודה פקידותית. המודעה הייתה במדור הדרושים ב'ידיעות אחרונות', וממש לא חשבתי על נושא של זנות. רציתי לעשות כסף, ועבודה פקידותית מאוד נראתה לי", היא מספרת. לא שאלתי איך זה שנערה נחמדה, מרדנית ככל שתהיה, עונה למודעות דרושים מסוג זה.

מ. ממשיכה ומספרת לי: "עברתי לעבוד בעיר גדולה במרכז הארץ. שם הייתי פקידה באחת מהדירות, שאותן חולקות מספר בנות והן מקבלות לקוחות למה שנקרא 'מסאז' ארוטי'. יש למעשה שני סוגים של דירות", היא מסבירה. "יש דירות שהלקוח משלם מאתיים שקל. הפקידה מקבלת מאה שקל ו'המסאז'יסטית' מאה שקל. ויש דירות שהלקוח משלם 400  שקל, ואז הסכום גדל, ומתחלק גם חצי-חצי". הפקידה, בתרגום חופשי, נהנית מעמלה נאה, כזו שהיה מקבל סרסור אילו היה מדובר בזנות, במובן המוכר של המילה.

בשלב זה כבר העזתי לשאול מה עם הסרסור, כמה הוא מרוויח? מ. עוצרת לרגע, חושבת מספר דקות ובוררת בקפידה את מילותיה. "את הבוסים הגדולים, אלה שעושים את עיקר הכסף, אנחנו אף פעם לא רואות", אומרת מ. "יש להם שליחים ועושי דברים, והם יכולים לראות אותנו דרך המצלמות שמפוזרות בדירות הללו, אבל אנחנו לא רואות אותם. הם באמת מרוויחים כסף גדול. כשמדובר בבנות רוסיות, אז יש בהחלט ניצול מחפיר, מכיוון שלבנות נותנים גרושים והם לוקחים את עיקר הכסף. אבל כשמדובר בישראליות, הם לא מתעסקים איתן. לא שווה להם להתעסק עם ישראלית שיודעת לענות. על אותה עבודה שאני עושה ומרוויחה יפה מאוד, הן צריכות להתאמץ הרבה יותר. היחס של הסרסורים לבחורות הישראליות הוא הוגן יותר, כמה שאפשר לקרוא לזה הוגן. כשבחורה ישראלית רוצה לעזוב, לא מחזיקים אותה בכוח. היא תמיד יכולה לקום וללכת. אמנם יש לזה השלכות, אבל זה כבר סיפור אחר".

אני מקשה ושואלת את מ. איך היא החליפה את שולחן הפקידה במיטת הלקוח, והיא עונה בלי להתבלבל: "הסתכלתי על הבנות וראיתי את הכסף שהן עושות, וזה נראה לי ממש סבבה. חוץ מזה, בעל הדירה מנסה אותך ובודק אם את בעניין של שירותי מין ולא רק עבודה כפקידה. הוא שואל אותך מדי פעם אם את רוצה לנסות ואם את מעוניינת ומחמיא לך על איך שאת נראית, וזה די מפתה, במיוחד בחורה צעירה בת 19-18, שלא כל כך יודעת מהחיים שלה".

 

המראה שלי הוא כרטיס הביקור שלי

ככה, כמעט בלי להרגיש, מ. מצאה את עצמה עוסקת בזנות. "כשכבר התחלתי לעסוק בזה, החלטתי שלא יהיו לי שום בוסים ושאני אהיה אדון לעצמי", היא אומרת. "אני אקבע עם מי, מתי וכמה אקח. זה השלב שבו עזבתי את 'הבית' והתחלתי להיות עצמאית". מ. נדדה בין הערים הגדולות, עד שבסופו של דבר החליטה להתמקם בעיר צפונית גדולה וגם אצלנו באילת. "בשני המקומות שכרתי לי דירה, ושם אני עובדת. פעם בעיר הזו, ובפעם בעיר הזו. בעלי הבית שמהם אני שוכרת את הדירות, לא יודעים במה אני עוסקת ואני לא מביאה לקוחות הביתה אליי בשום פנים ואופן", אומרת מ. "אני גם לא הולכת ללקוחות הביתה, אלא רק כשמזמינים אותי לחדרי מלון. אני גם לא הולכת לכל מלון, אלא רק למלונות גדולים. שם אני מרגישה בטוחה יותר ויודעת שאם אחד הלקוחות יגזים, תמיד יהיו קב"טים וצוות שאוכל לפנות אליו לעזרה. בינתיים, תודה לאל, זה לא קרה, אבל טוב לדעת שאני מוגנת בתחום הזה".

מ. שומרת על עצמה גם מבחינה בריאותית. "אני מקפידה לעשות את זה עם קונדום, ואין כאן שום פשרות, אפילו לא תמורת מיליון דולר, אני לא אסכים לתת שירות ללא קונדום. בנוסף לזה, אני ממש מקפידה על בדיקות רפואיות תקופתיות וערה לכל שינוי, ולו הקטן ביותר, שעובר עליי. מכיוון שהגוף שלי והמראה שלי הוא כרטיס הביקור שלי וכלי העבודה העיקרי שלי, אני מאוד מקפידה על תזונה נכונה וכושר, מקפידה לטפח את הגוף ותמיד להיות נקייה וריחנית. ואם צריך, גם 'שיפוצים' שונים פה ושם, כולל לייזר בכל הגוף, עשיתי חזה מוצק ויפה, סידרתי את האף, למרות שהוא לא היה נורא, אבל עכשיו הוא נראה טוב יותר".

ברוח יום האישה הבינלאומי, היא מסבירה לי למה הכי טוב להיות עצמאית. "אין לי סרסור או מישהו שאני צריכה לחלק איתו את הרווחים שלי", אומרת מ. "אני זו שמחליטה על התעריף, ואני עושה את זה בהתאם לעונה. היום למשל זו תקופה שנחשבת לתקופה חלשה יחסית ואני לוקחת 250 שקלים לשעה של פינוק. אחרי פסח, מתחילה העונה הבוערת יותר, ואז אני יכולה לקחת גם 400 ו-600 שקלים, זה הכל עניין של ביקוש והיצע. אני יכולה להגיד לך שאני מרוויחה יפה מאוד. אין לי טענות בעניין. אני עובדת חודש, ואז זה מספיק לי לחודשיים או שלושה בלי לעשות דבר" .

אני לא מצליחה להתאפק ושואלת מה היא עושה עם כל הכסף הרב הזה. האם היא חוסכת לימים קשים, כמו שהאמהות שלנו לימדו אותנו לעשות, או שהיא פשוט חיה את הרגע? מ. עוטה על פניה הבעה של רצינות תהומית ועונה: "זאת בדיוק הבעיה. הרבה מאוד כסף זורם לי דרך הידיים, אבל איכשהו זה פשוט 'נוזל' ממני. אני לא חוסכת וממש מצטערת על זה. בכל הכסף שאני עושה, אני פשוט חיה. קונה לי בגדים, מחזיקה שתי דירות, מבלה ומשפצת את עצמי. היום, כשאני כבר כמעט בת 30, אני יודעת שזה לא בסדר ושיום אחד זה ייפסק, ואז הנפילה תהיה גדולה, כיוון שכבר התרגלתי להרבה מאוד כסף מזומן. אני כל הזמן אומרת לעצמי 'תחסכי, תחסכי', אבל זה לא מסתדר לי".

 

מאוד רוצה ילדים

 

במהלך השיחה, אי אפשר היה להימנע מהשאלה על הסרט 'אישה יפה'. שאלתי את מ. האם היא מאמינה שזה יכול לקרות במציאות. היא עונה לי בחיוך: "כן, זה יכול להיות מציאותי. זה לא קורה לעתים תכופות, אבל אני בהחלט מכירה אחת או שתיים שזה קרה להן. אני חולמת שיום אחד זה יקרה לי גם, שיבוא מישהו, לא חייב להיות עשיר, אבל שיהיה בחור נחמד, שיידע במה אני עוסקת ובכל זאת יתאהב בי וירצה להקים איתי משפחה, ושגם אני אתאהב בו. אבל זה באמת חלום, מפני שבכל פעם שאני מכירה בחור בקטע הרומנטי ולא בקטע של לקוח, אני מאוד חשדנית וכל הזמן חושבת שאולי העיסוק שלי בזנות מפריע לו או שאולי הוא רוצה אותי רק בגלל זה ולא בגלל דברים אחרים, כמו אהבה. אחר כך אני גם חושבת מה יהיה אם אני באמת אתחתן יום אחד ויהיו לי ילדים. אני מאוד רוצה ילדים, ואם הילדים שלי יצטרכו משהו והדרך היחידה להשיג את הכסף עבור הצרכים שלהם היא דרך הזנות, אני לא אחשוב פעמיים, וזה מטריד אותי. איך אוכל להתמודד עם כזה דבר?"

ועוד שאלה בלתי נמנעת - מה ההורים שלה אומרים והאם הם יודעים על עיסוקה? "היום ההורים שלי והאחים שלי כבר השלימו עם העיסוק הזה ומקבלים אותי איך שאני", אומרת מ. "אבל בהתחלה זה לא היה קל. זה מאוד כאב להם. היו הרבה מאוד מריבות על הרקע הזה והם לא קיבלו אותי. אבל אמא זה אמא, אבא זה אבא ובת זה בת, וקשר דם חזק מכל דבר אחר. אמנם הם ממש לא אוהבים את מה שאני עושה, אבל במפגשים בינינו הם פשוט מתעלמים מזה ולא מעלים את הנושא".

ואיך הלקוחות מתייחסים אליה כשהם פוגשים אותה ברחוב? מ. עונה בענייניות רבה כי ברחוב היא מתעלמת מהם לחלוטין. "אבל אם הם אומרים לי 'שלום', אני מחזירה שלום. היחס שלהם אליי הוא לא יחס של כבוד. הם מזלזלים בי גם כשאני איתם. הם מרשים לעצמם לעשות דברים שעם האישה שלהם או החברה שלהם הם לא היו מעזים לעשות. הם אמנם לא פוגעים בי פיזית ולא מנבלים את הפה, אבל אין ספק שאת מרגישה את היחס המזלזל שלהם בך", היא אומרת. "למדתי עם השנים פשוט לשים תריס ולסגור את הלב. זאת הדרך היחידה לשרוד. אם כל אחד שאני מפנקת אותו, הייתי לוקחת ללב את היחס המזלזל שאני מרגישה ממנו, לא הייתי מגיעה רחוק".

היום, כשאת מרבית זמנה היא מבלה בעיר הצפונית, יש לה מה להגיד על הבנות האחרות באילת ודרך העבודה כאן. לדבריה, "יש אמנם הרבה מאוד פרסומים בעיתונות המקומית. אני יודעת שיש מספר בנות מצומצם שעובדות באופן עצמאי, למרות שהיו ניסיונות של בעלי המשרדים לצרף אותן למשרד. וכשאני אומרת ניסיונות, אני מדברת על שיחה לא ידידותית. אבל, אם הבחורה איתנה בדעתה שהיא לא רוצה לעבוד עבור מישהו, הנושא של השידול להצטרפות למשרד יורד מהפרק, לפחות לגבי הישראליות. לגבי בנות מחבר העמים, המצב ממש עגום לדעתי. הן ממש מנוצלות ומקבלות גרושים, יחסית לסכומי הכסף שבעלי המשרדים גובים. בתל אביב, בנתניה ובעוד ערים שעבדתי בהן בעבר, החלוקה בין הבעלים לבחורה היא חצי-חצי ברווחים. אני לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן לסידור כזה, לכן העדפתי להתעמת עם המציאות ולהיות אדון לעצמי, וטוב שכך".

הזמן חלף לו במהירות, וכבר נהיה אמצע הלילה, כשהמפגש הפך לשיחת בנות אינטימית. לסיום אומרת מ. כי היא אמנם לא הייתה ממליצה על 'המקצוע' הזה לבנות אחרות, אבל אצלה זה כבר אבוד. "אני מכורה", היא מודה, "לא יכולה לעזוב את התחושה של כמויות הכסף המיידי הזורם בין הידיים שלי".