אדר זינו: "רק הכבוד והגאווה שתהיה לי בעיר, שווים כל סכום"

זהו סיפורו של ילד אילתי, שעשה את כל הדרך, מלמטה ועד להגשמת החלום. הוא עלה ליגות עם קבוצת נערים ב', עם נערים א', עם הנוער וכעת עם הבוגרים. לפני ארבע שנים נפצע קשות, אך לא ויתר, שיחזר את רצועת הברך וחזר לשחק רק בשביל להגשים את חלום העלייה.

"בוא נתחיל מהסוף. אם חלילה לא היינו עולים השנה, הייתי ממשיך עד שהיינו עולים או כשחקן, או כמאמן, או כחבר הנהלה". כיום הוא כבר בן 30, נשוי מזה שנה וחצי לפזית, איתה יצא במשך שמונה שנים עד שענד לה טבעת.

 

אז בוא נתחיל מההתחלה. אני אישית זוכר את המשחק הראשון שלך בקבוצת הבוגרים. היית בן 16 וזה היה משחק בית מול שיכון המזרח. והנה, כעת, לאחר 14 שנים, אתה הולך לסגור מעגל ולארח אותם למשחק בית אחרון שלכם בליגה ב'

 

"נכון. בשבילי זה הגשמת חלום. זו ממש היסטוריה. בסיום העונה הראשונה שלי בבוגרים, במשחק החוץ האחרון בשיכון המזרח, היינו זקוקים לניצחון, אבל סיימנו ב- 2:2. היינו זקוקים לעוד שער אחד בכדי לעלות. אני זוכר עד היום את הדמעות ואת ההרגשה של העצב והפספוס. אם היינו עולים אז, מי יודע איפה אני הייתי היום, איפה הקבוצה היתה היום. אבל הנה, לאחר כל כך הרבה זמן, יש דרך מאד טובה של ההנהלה, שאני מאמין שההמשך יהיה טוב. ואותם תורמים שבאים אליהם לבקש תרומות לליגה ב', כעת, כשיבואו אליהם לבקש תרומות לליגה א', הסרט יהיה שונה והם יפתחו את הכיס. זה דבר נהדר לעיר, עשינו היסטוריה לאחר קרוב ארבעים שנה, ואני חלק מזה ועוד בתור קפטן, זה אושר ענק בשבילי. אני רואה את התגובות של התושבים. נהגי מוניות, אנשים שיכולים להיות סבא שלי, שחוו את כל האכזבות במשך השנים הגיעו לבאר ולא שתו ממנה ועברו מהפכים נפשיים, באים וטופחים על הכתף. אני רואה את האושר שיש להם בעיניים, אני מרגיש את הפרגון שיש מכולם"

 

אז במה שונה העונה הזו, משאר עונות הנפל?

 

"שלושה דברים: קודם כל המאמן - איברהים. לא היה לנו עוד מאמן כזה. גם בשנים עברו ניצחנו את כל הקבוצות הגדולות אבל הפסדנו נקודות מול הקבוצות הקטנות, שזלזלנו בהן. איברהים, לפני כל משחק, הכין אותנו כאילו זה גמר גביע, כאילו זה המשחק הכי קובע. אפילו אם זה מול האחרונה בטבלה - הפועל רהט, הגענו דרוכים ומוכנים והצלחנו להפוך פיגור לניצחון גדול. היתרון הגדול שלו, שהוא מכיר מצוין את כל הקבוצות ואת כל השחקנים בליגה שלנו, הרי הוא חי בדרום יחד איתם. המאמנים שלפניו הגיעו מתל אביב, מחיפה, מירושלים, מה הם ידעו על קריית-גת, על מרחבים? על דימונה? הוא יודע היכן נקודות התורפה של כל קבוצה. הוא מכיר אותם, אחד אחד. לפני כל משחק הזהיר אותנו משחקני המפתח שלהם, דאג לשמירה מוגברת עליהם, ודאג שנשחק על השחקנים החלשים שלהם. אלו דברים חשובים מאד. בשנים הקודמות היינו עולים לשחק בשיטה של המאמן שלנו, אבל אם זה לא מתאים לטקטיקה של הקבוצה היריבה, זה לא שווה. ברגע שאתה יודע למה להתכונן אתה מנטרל את היריבה. איברהים יושב שעות מול האינטרנט, באתר של ההתאחדות לכדורגל ובודק כל קבוצה יריבה, מה עשו השחקנים שלה, כמה דקות שיחק, מי בישל, מי כבש, וזה עזר לנו מאד להתכונן למשחקים. עוד נושא חשוב - הקבוצה מאוחדת. אין אחד שמסתכל על השני, כולם משחקים בשביל כולם. אין דבר כזה ששחקן שלא מסרו לו מתעצבן ומפסיק לשחק. כולם רצים, כולם משחקים. כולם נהנים, כולם חברים, יש הרגשה של משפחה. אם שחקן עשה טעות, שחקן אחר סוגר אותו בלי להעיר לו, למה ולמה ולמה. זה המתכון שלנו להצלחה, הביחד שלנו, החיבור שלנו. האהבה של האחד לשני גם מחוץ למשחק. במגרש חייבים להיות חברים מחוץ למגרש לא. אנחנו, דרך המגרש, הכרנו האחד את השני וכולנו חברים סביב השעון, פשוט כייף לנו להיות האחד עם השני".

 

ובעונות הקודמות זה לא היה?

 

"לא. לפני זה הקבוצה הייתה מורכבת ממחנות וזה היה בא לידי ביטוי גם על המגרש. איברהים פירק את המחנות, כולנו קבוצה אחת, כולנו 'בני אילת'. הוא לא רק מאמן שלנו. הוא חבר שלנו, מתקשר במשך היום, סתם, בשביל לשאול מה שלומנו רק בכדי לבדוק שהכל בסדר, להרגיש אותנו. אני לא זוכר מאמן שהיה מתקשר אלי לשאול אם אני צריך משהו. בגלל היחס שהוא נותן לנו, השחקנים מרגישים חייבים לו. לא נעים להם לאכזב אותו, לפגוע בו. זה לא איזה דיקטטור שעומד למעלה ומנחית פקודות. זה חבר שחיבר את כולנו לחבורת לוחמים שנלחמים עבורו, עבור האגודה, עבור הסמל. מהמאמן, דרך השחקנים, עד להנהלה - כולנו משפחה אחת. אני מרגיש חופשי להתקשר אליהם בכל שעה. בתור קפטן, כל בקשה שהשחקנים הפנו אליי, זכתה למענה מההנהלה. לא כמו בעבר, תלך, תבוא, יהיה בסדר. אין שחקן שיכול להגיד שביקש משהו ולא קיבל. והם מחזירים את זה על המגרש".

 

אז אם המתכון כל כך פשוט, לפרק את המחנות ולאחד את הקבוצה, איך זה שכל ה"פרופסורים" שהיו לפני איברהים, לא עלו על זה?

 

"אתן לך דוגמא מהעונה שעברה. היו לנו שחקני רכש ברמה הכי גבוהה לליגה הזו:  בוקובזה, פחימה ופרץ. אבל הם באו רק בגלל שהם קיבלו סכומים גבוהים. הם באו רק בגלל הכסף, הם לא באו בגלל הקבוצה, הם לא באו בגלל איברהים, הם לא באו בגלל שבא להם להשתזף בחוף. הם באו רק בגלל הכסף. ואני אומר לך, הם קיבלו סכומים ותנאים, שלא מקבלים בליגה הלאומית. אין לי בעיה איתם, הם בחורים טובים. אבל כשמישהו בא רק בגלל הכסף ויש חלילה מעידה, הוא כבר מתחיל לחשוב על חודש ינואר, איך הוא משתחרר מכאן ואז הרמה שלו באופן אוטומטי יורדת. כאן, השנה, עשו את הצעד הכי חכם בעולם. אמרו לשחקנים 'עד ינואר אין כסף, מי שרוצה לשחק מוזמן'. ומי שבא, הראש שלו לא היה בכסף, כי מראש ידע שעד ינואר לא יהיה. הראש היה כל כולו בכדורגל, איך להצליח ואיך לא לתת להנהלה סיבה לא לשלם. הגיע חודש ינואר, וכולם קיבלו מה שהגיע להם עד הגרוש האחרון. הנה, אבי מלכה, עידו אליהו ושלומי דהן, שיחקו גם בשנה שעברה, השנה הם קיצצו משכרם, ונשארו בקבוצה כי הם אוהבים אותה, לא בשביל הכסף. כי כשאתה שחקן חוץ והמשכורת מתעכבת, אז מתייאשים, אוכלים פחות טוב, מצב הרוח יורד וזה משפיע על התפוקה במגרש. כאן הם ידעו שיראו כסף רק בינואר וכל הראש היה במגרש. זו הגדולה של ההנהלה הנוכחית". 

 

אז מגיע צל"ש לאיברהים ולהנהלה.

 

"לכל הצלחה יש מספר מרכיבים. אל תשכח את השחקנים. מגיעה להם תודה ענקית. איברהים וההנהלה נתנו לנו את הכלים, אבל אנחנו היינו צריכים לדעת איך להשתמש בהם. אם לא היינו יודעים להשתמש בהם לא היינו כעת בליגה א'. אז עם כל הכבוד, זה מתחיל מלמעלה, אבל זה יורד עד למטה, עד אחרון שחקני הספסל. לפני כל משחק אני דואג ללחוץ להם את היד ולחזק את רוחם. אני מסביר להם, שהם החלק הכי חשוב במשחק. כי אם אתם תתנו אנרגיות חיוביות מבחוץ, אנחנו נרגיש את זה על המגרש. גם כשבא אליי שחקן ספסל ומתלונן שהוא לא מרגיש שייך, אני מסביר לו שאדרבא, הם החלק החשוב. כל השנים שחקני הספסל רצו שהקבוצה תפסיד בכדי שהם יכנסו לשחק. ולכן, אין את העין הרעה, שאתם רוצים שהמגן יעשה טעות, נחטוף גול ותכנסו להחליף. אין את זה השנה ולא יעזור כלום. אין את זה השנה. כולם רוצים שהקבוצה תנצח. אני מאמין באלוהים, אני מאמין בגורל, מאמין בכל מה שאני יכול להאמין והנה, השחקנים נצנו מעצמם, שיחקו חצי שנה בלי כסף והנה זה חזר אליהם. בן אדם שנותן מכל הלב, לא בכדי לתת אלא מכל הלב, זה חוזר אליו ובגדול. אין לי מילים לתאר את ההרגשה הנפלאה של העלייה".

 

אז כעת מתכוננים למענקי העלייה?

 

"מי חושב על זה? ההנהלה ישבה איתי על המענקים. אמרתי להם 'רק ההרגשה הזאת,  לעלות ליגה אחרי ארבעים שנה, רק הכבוד שיהיה לי בעיר, רק הגאווה שתהיה לי, זה שווה כל סכום. תגיד לי עשר שקל או תגיד לי מאה אלף, זה לא משנה'. מה שחשוב לי זו ההרגשה מבפנים. הכסף שאקבל יגמר מתי שהוא, הכבוד תמיד יישאר".

 

בדיעבד לא חבל על נעוריך שחלפו עם "כמעט עלייה"?

 

"אין חבל. כל השנים רדפנו ורדפנו ורדפנו ולא הצלחנו לתפוס. כל שנה אמרנו, 'הנה השנה' ו'הנה השנה' והנה עברו להן 14 שנה מכל שנה של 'כמעט'. האמת, הרבה אנשים התייאשו ואמרו שלעולם לא נעלה ואני האמנתי שכן נצליח לעלות. אני לא מהמתייאשים והנה זה הגיע. אני שמח שאלוהים נתן לי את הצ'אנס הזה לעלות בתור שחקן ולא כחבר הנהלה, או להיות במקומך בעוד 30 שנה שואל שחקן למה עדיין לא עלו לליגה א'".

 

 

אז מה לאחל לך?

 

"שבשנה הבאה נעלה לליגה הלאומית ובעזרת השם, נחגוג את זה עם איזו ברית מילה של צאצא קטן למשפחת זינו".