עיר קוברת קשישיה

חברה שאינה מכבדת ודואגת לקשישיה אין לה עתיד, כולנו נזדקן, באם נהיה ברי מזל. השאלה הנשאלת היא כיצד ובמקרה של זקני אילת, גם היכן. סופם של צעירים הוא להזדקן ולהפוך לקשישים במקרה הטוב. הצעירים, מטבע הדברים, לא מרבים להרהר בזמנים העתידים לבוא עת יאלצו אולי לסמוך על חסדי בני משפחתם והחברה לה הם תורמים בשנות אונם. אולי זו הסיבה שכיום אין באילת ולו מקום אחד ראוי שבו קשיש הנזקק לעזרה סיעודית, יכול לבלות את שארית ימיו בנוחות ובכבוד

  אילת הוקמה לפני כשישים שנה. צעירים רבים  מאז ועד היום בחרו לחיות בה את חייהם ועשו למען ביתם וגם למען הקהילה, אבל פרט אחד נשכח בדרך ליצירת עיר תיירות שוקקת ומפוארת: כמעט כולנו שכחנו להכין לנו עתיד בטוח לעת זקנה. מקום בו נוכל לשכן את יקירינו ולשכון בו כשתגיע שעתנו. ולא להיטלטל למחוזות אחרים לקבלת טיפול ולשוב הביתה, לאילת, רק באמבולנס אותו שכרה המשפחה, שיוביל אותנו לבית הקברות. השבוע נפגשנו עם שתי משפחות: משפחת גרין ומשפחת הרשקוביץ שלא מכבר איבדו את יקיריהן. משפחות ותיקות שחוו על בשרן את ההזנחה המתמשכת שגילו ומגלים מנהיגי הקהילה ואנו עצמנו, כשאנו דואגים רק להיום ולעכשיו ולא נותנים את הדעת על הטיפול הנאות והמתבקש ליקירנו המבוגרים בשנותיהם האחרונות. "אני תושבת אילת מזה למעלה מחמישים שנים", אומרת אסתר גרין. "ילדי ונכדי נולדו באילת וכשהורי יצאו לפנסיה, הבאתי אותם להתגורר באילת. הם היו כאן למעלה מעשרים שנים. תקופה מאוד ארוכה שבעצם היינו כאן משפחה אחת גדולה. משפחה של ארבע דורות".

גם משפחת הרשקוביץ הינה משפחה אילתית ותיקה מאוד. יוסף בן לולו ז"ל, אביה של חווה הרשקוביץ אשר נולדה באילת, הגיע לעיר כמעט עם היווסדה, לפני כשישים שנים. בן לולו היה מבעלי המכולות הראשונות בעיר בשכונת ערבה, עד היום זוכרים אותו הותיקים שבינינו. "כל עוד הוא היה בריא ומתפקד, קברניטי העיר חלקו לו כבוד, יום בשנה, בחגיגות אילת להוקרה למייסדים", מספרת בתו, חווה הרשקוביץ. "אבל כשהחלו הבעיות הבריאותיות עמדנו כולנו מול המציאות המרה, לא היה פיתרון מתאים לאבא להזדקן ולמות בכבוד בעיר שכה אהב".

עד לרגע שבו היו זקוקים לטיפולים רפואיים וסיעודיים, יכלו בן לולו ואביה של אסתר גרין ז"ל לחיות באילת. בן לולו חי בביתו. אשתו וילדיו האוהבים והמסורים, טיפלו בו ומשך תקופה לא קצרה בהן סבל ממחלות וכאבים, המשיך לגור בעיר. אביה ואמה של אסתר גרין, גרו בתחילה בדיור מוגן הקיים בעיר והיו מרוצים מאוד.

דיור מוגן הוא פתרון נפוץ ברחבי הארץ, עיקרו הוא בית עבור אנשים מבוגרים אשר מתפקדים עצמאית. הדיור המוגן באילת שייך לחברת 'עמידר' ואמור לקלוט דיירים דרך משרד הרווחה. ההורים של אסתר גרין הגיעו כוותיקים שאין להם בית משלהם. "זהו בית לתפארת וחבל שהוא לא מקבל את תשומת הלב הנכונה. הוא מכיל מאה וחמישים משפחות שבחלקן זוגות ובחלקם בודדים" אומרת גרין.

כל עוד תפקדו הוריה של גרין, הדיור המוגן היה הפתרון המושלם עבורם. רצה הגורל ורצו השנים ואמא של אסתר גרין נפטרה. אביה נותר בגפו ועם חלוף השנים הלך מצב בריאותו והתדרדר. גרין אספה אותו אל ביתה וטיפלה בו, מכיוון שהוא כבר לא היה מסוגל לטפל בעצמו. אולם הגיע שלב בו אביה של גרין עמד בקריטריונים של 'מקרה סיעודי'. באילת, המוסד הסיעודי שיקומי הקיים הוא 'מעונות מכבי'.

"מעונות מכבי עונים על הצרכים של מקרים סיעודיים אבל לא כל הזמן ולא עבור כולם, מספרת גרין. "ב'מעונות מכבי' יש מחלקה סיעודית שאמורה לקלוט אנשים שלא מסוגלים יותר לתפקד ולטפל בעצמם. אבא הגיע כבר למצב שהוא לא שלט יותר על הסוגרים, מהביטוח לאומי אמרו לי שאני לא יכולה להחזיק אותו יותר. זה לא שאני לא רציתי. הבית פשוט הפך להיות משתנה עם טיטולים. ביטוח לאומי היה זה שהפנה אותי למעונות מכבי.

בשלב זה אסתר גרין הפכה להיות האפוטרופוסית הבריאותית של אביה ומביטוח לאומי קיבלה 'קוד'. קוד למעשה זו הזכות למיטה במוסד סיעודי "מאותו רגע בעצם מה שיש לקשיש, זו מיטה במוסד סיעודי ולא מעבר לזה. לפעמים הוא נמצא שם לבד בחדר או עם עוד משהו" מסבירה גרין.

התשלום עבור ה'קוד' גבוה. העלות יכולה להגיע לשניים עשר אלף שקלים בחודש. כשלקשיש ולמשפחה יש יכולת כלכלית, אחד מבני מהמשפחה הופך להיות האפוטרופוס הכלכלי שלו והתשלום נעשה מתוך המשאבים הכלכליים שצבר. במקרה של אסתר גרין, לאביה לא היה בית משלו וחלק מילדיו התגוררו בחו"ל (והם לא נחשבים לצורך החישוב הכספי) כך שלמעשה נותרו אסתר, שהיא גמלאית ואחותה, שהיא אם חד הורית.  הביטוח הלאומי משתתף אף הוא בתשלום ולמעשה מותיר לקשיש כארבע מאות שקלים 'דמי כיס' לחודש.

'מכבי' בנתה את 'מעונות מכבי' כבית סיעודי לקשישים, אולם המקום הפך להיות בית מלון והקומה האמצעית היא מחלקה סיעודית. בשנים הראשונות עוד היה קשר בין המלון והמחלקה הסיעודית באמצעות מעלית, אבל לאחר מכן המעבר נסגר וכדי להגיע למחלקה הסיעודית צריך לטפס קומה אחת ברגל.

בתקופת אשפוז אביה של גרין במחלקה, התפוסה בה הייתה מלאה. "אני סבורה, שהעובדה שכל המקרים הסיעודיים נמצאו באותה קומה, היא פסולה", אומרת גרין. "כל אחד מהקשישים שנמצאו שם היה זקוק לטיפול אחר. היו ביניהם תשושי נפש והיו גם מקרים של חולים סופניים שהגיעו מבית החולים על מנת לסיים את חייהם". אביה של גרין התגורר במחלקה כחמש וחצי שנים, במהלכן יצא לאשפוז בבאר יעקב למשך שנה וחצי ושב ל'מעונות מכבי'. את חייו סיים ב'מקום בלב', מוסד סיעודי של קופת חולים מכבי בבת- ים.

"לבאר יעקב הגענו מכיוון שאבי אמנם היה סיעודי, אבל עדיין הלך על הרגלים" מספרת גרין. "ב'מעונות מכבי' אין את האפשרויות מבחינת כוח אדם לרוץ אחרי אנשים שמתהלכים. אבי חלה במחלת השיטיון, מחלה שמתפשטת בכל הגוף ואין לה תרופה, היא מתחילה  בשכחה ומסתיימת  כאשר לחולה הקשיש אין יכולת תפקוד בבליעה וזה בעצם הסוף".

הצוות המטפל ב'מעונות מכבי' מונה כשישה עד שבעה מטפלים בכל משמרת, בנוסף ישנו רופא כללי, אחות ראשית ועובדת סוציאלית שלא נמצאים בפועל כל הזמן, אבל זמינים עשרים וארבע שעות ביממה. לרוב נמצאים במקום בין שלושים לארבעים חולים והטיפול בהם הוא מסביב לשעון, מכאן שצוות קטן ומצומצם צריך לדאוג למספר רב של מטופלים סיעודיים שלא יכולים לעשות כמעט שום דבר בעצמם. תחלופת העובדים היא גבוהה מאוד, מכיוון שהעבודה קשה ושוחקת.

"כשהייתי מגיעה לשם על מנת להאכיל את אבא שלי, הם תמיד נראו עייפים ומותשים ממש ריחמתי עליהם. אני באתי מדי יום להאכיל אותו אבל יש שם אנשים שאין מי שיבוא ויעשה את זה עבורם ואז זה נופל על הצוות שעסוק בדברים אחרים" אומרת גרין.

ההתדרדרות במצבו של אביה של גרין הייתה מהירה, יום  אחד הוא התקשה בנשימה, הובהל לבית החולים שם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ. הוא הונשם משך שלושה שבועות ואז החליטו שאין יותר מקום בשבילו גם בבית החולים.

 

שתי משפחות, גורל דומה

לסיפורה של אסתר גרין יש נקודת מפגש עם סיפורה של חווה הרשקוביץ, שתיהן נפגשו בבית החולים 'יוספטל'.

"אבי נכנס למצב של היפותרמיה ורופא שבדק אותו בבית הזמין עבורו אמבולנס שהבהיל אותו לבית החולים", מספרת הרשקוביץ. הוא היה חולה סכרת והיו לו גם בעיות אורולוגיות שטופלו בבית חולים בלינסון.

בבית החולים 'יוספטל' ייצבו אותו והוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ פנימי, במהלך הטיפול בבית החולים, החמיר מצבו של פצע לחץ שלקה בו וד"ר ארד אמרה שהאב במצב מאוד קשה וצריך לקרוא לכל המשפחה. יוסף בן לולו ז"ל שהה בבית החולים שלושה שבועות, בסיומן התבשרה חווה כי אביה יועבר ל'מעונות מכבי'. "האחות בבית החולים אמרה לי שהכול תואם עם מעונות מכבי ונתנו לי מכתב הפנייה לשם", היא מספרת. "היא אמרה שבבית החולים אין מה לעשות למענו והוא רק תופס מיטה. כשהגענו עם האמבולנס למעונות מכבי והאחות ראתה את אבי, היא הכניסה אותו לחדר ודיברה עם 'יוספטל' בטלפון. מהשיחה ששמעתי הבנתי שהיא מאוד נסערת מהמצב של אבא שלי, שמצבו הרפואי לא הוגדר בפניה במדויק וכי לדעתה, בית החולים לא היה אמור להעביר אותו במצבו למעונות מכבי".

הרופא ב'מעונות מכבי' אמר להרשקוביץ’ שהם לא מוסד לחולים סיעודיים מורכבים ושהם לא רשאים מבחינת משרד הבריאות לטפל בחולים במצבו של אביה. יחד עם זאת הם ינסו ובאם הניסיון לא יצלח, המשפחה תצטרך לחפש פתרון אחר.

לחווה הרשקוביץ היו המון חששות. "הייתה לי תחושה שאבא שלי לא רצוי שם. במשך היומיים שהוא שהה שם לא ראיתי את האחות הראשית אפילו לא פעם אחת". אחרי יומיים וחצי, קיבלה חווה טלפון ובו התבשרה כי אביה סובל מדימום בשתן וכי יש להעבירו לבית החולים. הרופא שרשם את ההפניה לטיפול ב'יוספטל' אמר להרשקוביץ’, לטענתה, שהוא עדיין לא החליט אם אחרי הטיפול ב'יוספטל' האב יחזור ל'מעונות מכבי'.

בבית החולים, כשהאב היה עדיין בחדר המיון, הגיעה אל חווה עובדת סוציאלית וביקשה ממנה להתחייב כי ביום ראשון היא מוציאה את אבא שלה מבית החולים. "זה היה יום שישי אחר הצהרים, אמרתי לה שלהחזיר אותו הביתה זה בלתי אפשרי ועכשיו זה יום שישי בערב איך אני אמצא עד יום ראשון מקום אשפוז סיעודי עבורו. מאוד כעסתי על כך".

בסופו של דבר יוסף בן לולו ז"ל נשאר בבית החולים עוד כשבוע, כיוון שסבל מחום גבוה.

במהלך השבוע ניסו למצוא לו מקום אשפוז סיעודי. עובדת סוציאלית אחרת, נעימה יותר ומנוסה יותר ישבה עם המשפחה וחיפשו מקום עבור האב. בסופו של דבר הוחלט להעבירו ל 'שמואל הרופא' מייד שהחום ירד וכך עשו.

"העיר אילת לא הכינה תשתית לחתך גילאים שהולך ומתבגר", אומרת גרין. "אין לנו תשובות למקרים סיעודיים ותשושים. אנחנו כבר חמישים שנה באילת וכבר היינו אמורים למצוא פתרון לקשישי העיר. אמנם הקימו מרכז יום לקשיש והוא חדיש ויפה, אבל אותם קשישים שכיום יכולים ללכת למרכז לקשיש, תגיע שעתם והם יהיו סיעודיים. מה יהיה אז? אני חושבת שהמנהיגות העירונית ומוסדות המדינה צריכים להקים פה מרכז שיענה לצרכים של הגילאים האלה אנחנו מחויבים לכבד את האנשים הללו בימיהם האחרונים. אי אפשר לזרוק אותם לכלבים. הם שילמו כל חייהם ביטוח לאומי וקופת חולים לא יתכן שהם לא יקבלו כאן טיפול נאות ומכובד בעירם".

"כשהעברנו את אבא שלי לצפון דיברנו עם נהג האמבולנס והוא אמר לנו שהוא עושה נסיעה כזו לפחות ארבע חמש פעמים בשבוע", מספרת הרשקוביץ. "לכי ותדעי כמה נסיעות כאלה נוספות עושות חברות אמבולנס פרטי נוספות ומד"א. האם אי אפשר לדאוג למקום כזה באילת, במקום לנייד את ההורים המבוגרים והחולים שמונה שעות באמבולנס למרכז הארץ, כשלא בטוח בכלל שיגיעו בחיים? ברגע שאתה עובר גיל מסוים ואתה נזקק למחלקה סיעודית, אין לעיר הזו פתרון. אני נולדתי כאן, גדלתי כאן, אני אוהבת את אילת. עד שאבא שלי נפטר לא רציתי לשמוע על אפשרות של לעזוב את העיר, אבל כעת זה שונה. אין כאן בית חולים כמו שצריך, רופאים לא רוצים להגיע לכאן, זו ממש בעיה. מצידי שיבנו עוד קומה ביוספטל ויהפכו אותה לבית חולים סיעודי, שיביאו אנשים מקצועיים מומחים בתחום. העיר לא הולכת ונעשית צעירה וצריך לחשוב על המבוגרים שכולנו פעם נהיה. זה מאוד כואב לי שאבא שלי, שמרבית חייו עברו עליו כאן בעיר והיה מבין מייסדיה, בסופו של דבר נאלץ למות מחוץ לאילת".

 

תגובות

מבית החולים 'יוספטל' נמסר בתגובה, כי "חולים סיעודיים ותשושי נפש, הינם באחריותו הבלעדית של משרד הבריאות, חולה מוגדר כחולה סיעודי או תשוש נפש  על ידי לשכת הבריאות המקומית, זכאי לסידור מוסדי סיעודי. בתי  חולים אינם ערוכים לטפל בחולים סיעודיים ואין זה יעודם". כך לדברי נעמי יצחק הלוי, דוברת בית החולים.

מעיריית אילת נמסר בתגובה, כי "האגף לשירותים חברתיים בעירייה פועל באמצעות צוות עובדים סוציאליים המתמחים בטיפול בקשיש, במטרה לשמור ולשפר את יכולתו התפקודית של הקשיש ולחזקן במישור האישי, המשפחתי והקהילתי.

"האגף לשירותים חברתיים באמצעות משרד הרווחה והשירותים החברתיים אחראי על השמתם של קשישים המוגדרים על פי חוות דעת רפואית כעצמאיים או תשושים ואילו משרד הבריאות אחראי להשמתו של קשיש המוגדר כסיעודי ותשוש נפש.

"בשל מאפייניה המיוחדים של העיר אילת וריחוקה הגיאוגרפי פועלת העירייה, לפתח עד כמה שניתן שירותים תומכים לקשיש בעיר אילת כשהקו המנחה הוא לסייע לו להוסיף ולהתגורר בביתו ובסביבה שהתרגל אליה ככל שיוכל ולעודד את מעורבותו בעיצוב חייו וקהילתו.

"כאשר מתחילה ירידה תפקודית אצל הקשיש ועדיין יש באפשרותו להמשיך ולהתגורר בביתו, נכנס לתמונה חוק ביטוח סיעוד הפועל במסגרת המוסד לביטוח לאומי- במסגרתו ניתנים שירותים לקשיש בביתו לאחר שהוא עובר את ועדת חוק סיעוד שבראשה עומד מרכז חוק סיעוד שהינו עו"ס מהאגף לשירותים חברתיים. שעות הסיעוד הניתנות הן ברצף שבין קשיש תשוש לבין קשיש סיעודי או תשוש נפש ועל סמך זה ניתנות לו שעות סיעוד. קשיש זה יכול לבחור בין קבלת שעות טיפול בבית לבין יציאה למרכז יום, הפועל על- ידי האגודה למען הקשיש.

"השמת קשיש במוסדות השונים הנה חוליה נוספת במערכת השירותים הניתנים לקשיש והדבר קורה כאשר הקשיש אינו יכול להמשיך להתגורר בביתו ואינו יכול להמשיך לתפקד באופן עצמאי והוא נזקק לסיוע של הזולת ואין לו ברירה מלצאת לסידור.

 "כפי שצוין לעיל, האגף לשירותים חברתיים באמצעות משרד הרווחה והשירותים החברתיים אחראי על השמתם של קשישים המוגדרים על פי חוות דעת רפואית כעצמאיים או תשושים ואילו משרד הבריאות אחראי להשמתו של קשיש המוגדר כסיעודי ותשוש נפש.

 "לצערנו, בשלב זה, אין עדיין בית אבות לעצמאים ותשושים בעיר והם יכולים לצאת למגוון רחב של בתי אבות הפזורים ברחבי הארץ מתוך שיקולי קרבה לבני משפחה. אנו פועלים בימים אלו, בשיתוף האגודה למען הקשיש להקמת בית אבות כזה באילת.

 

"כאשר קשיש סיעודי או תשוש נפש נזקק להשמה במוסד, פועלים עובדי האגף לשירותים חברתיים עם המשפחה כגורם מסייע להשמתו במעונות מכבי באילת, שהנה מסגרת ייעודית או להשמתו במסגרת מחוץ לעיר, על פי רצון הקשיש ומשפחתו".

תגובת קופת חולים 'מכבי' לא התקבלה עד סגירת הגיליון.