צדק חברתי

סיפורים על עוני אינם עניין חדש. כבר מזמן מצאנו לנו קו עוני דמיוני ונשענו עליו. קל לבכות ולהתלונן על מה שלא מגיע לנו אבל קשה יותר להביע מחאה או להילחם על מה שכן. כשאתה לא צודק, המוטיבציה יורדת ובמקביל גם הפידבק מהחברה. בעבר, פיפסון לא ממש התרגש מה"כאילו" עניים, רעבים ומסכנים. היום הוא מאמין בצדקת מעמד הביניים, מחזיק אצבעות לצעירים ומזכיר לכולנו - אם מובראק, שליט מצרים הכל יכול, נבעט מהכיסא, גם אצלנו הכל עוד יכול לקרות

תוכניות טלוויזיה רבות סיפרו בעבר לנו על רעב אמיתי, על מקרר ריק ועל ילדים שגונבים את הסנדוויץ' של החבר בכיתה. הראו לנו אימהות חד הוריות שהביאו לעולם חמישה ילדים מארבעה גברים שונים והן מתלוננות שהחיים קשים. יושבות עם הבלונד בשיער, מרלבורו אדום ברקע ומספרות למראיין שאין צדק בעולם, בוכות ומגרדות את שיער הראש עם ציפורניים בנויות שלוש שכבות. ראינו מובטלים שיושבים בבתי קפה ולא עובדים, ממורמרים כי המדינה לא מממנת אותם כמו שצריך. אף אחד לא אכל את הבלוף הזה, כולם יודעים שאין במדינה רעבים לאוכל ואפילו עושים מאמץ אדיר לטפל בהומלסים שלא רוצים להתקלח ולעזוב את הרחוב.

היום זה אחרת, זו מחאה צודקת של בני מעמד הביניים, אנשים מלומדים שעובדים ומרווחים יפה אבל לא גומרים את החודש. זו התפוצצות של אנשים הגונים שמשלמים מיסים ושרתו בצבא, הם מרגישים מרומים ויש להם סיבות טובות להרגיש כך.

זה לא הקוטג' ובטח לא דירה בלב תל אביב, זה היה רק הסימפטום, שכן הכוונות שלהם אחרות. היום, לרוב אנשי המעמד הבינוני יש בדרך כלל מכונית, הם מרשים לעצמם להתפנק בנסיעה לחו"ל אחת לשנה, תראו אותם מבלים במסעדות, במלונות ואפילו מרשים לעצמם להתגורר בבית סביר ולהתחייב עבורו בדמי שכירות.

הם למדו באוניברסיטה ועובדים קשה בכדי לקבל את המינימום לחיים סבירים, אבל מדובר בקהל אינטליגנטי שנמאס לו מהשחיתות השלטונית. קשה להישאר אדישים למראה ההמונים ששוטפים את הרחובות וישנים באוהלים, ביבי וחבריו צריכים להבין שהם מתחו את החבל חזק מדי, אם מובראק, שליט מצרים הכל יכול, נבעט מהכיסא אז הכל יכול לקרות.

מעמד הביניים רוצה שיתחילו להפנות אליו משאבים, אשר במשך שנים בוזבזו על מגזרים שלא תורמים לחברה. יותר מכל, הבעיה האמיתית היא שהעם שונא את מנהיגיו, אינו רוחש להם כבוד ומבין שהכל מתנהל בקומבינות. סוג של תן לי ואתן לך, כולם יודעים שישנה עוגה גדולה וטעימה, אבל גם מבינים שהיא לא מחולקת כראוי.

האזרח הישראלי הממוצע הבין מזמן שההנהגה מזלזלת בו, מתייחסת אליו כאל עז הזרוקה בחצר, אוכלת קצת עשב ונותנת חלב כש"מנהיגיה" מחליטים לחלוב אותה. אזרחי המדינה  גם חושדים בכנות הכוונות של המנהיגים ואינם סומכים על כישוריהם, ככה נולד הבוז.

מעמד הביניים נלחם על מספר דברים חשובים שאינם סובלים דיחוי; מאבק הרופאים שנמשך כבר 130 ימים התעצם ועלה מדרגה. הרופאים המתמחים חתמו על מכתבי התפטרות שאותם הם מאיימים לממש אם בקשותיהם לא ייענו, עלו לירושלים כדי להגיש לראש הממשלה עצומה עם עשרות אלפי חתימות. באותה סירה נמצאים מורים, שוטרים ועובדים סוציאליים. הם מקבלים 22 שקלים לשעה ולא רחוק היום ששוטרים יעלימו עין מדו"חות למען שוחד קטן.

לא יאמן כמה עולה במדינה הזו חינוך פעוטות בגן ילדים. מדוע נדרשים ההורים לשלם אלפי שקלים עבור כל ילד? למה המדינה לא מקימה בעצמה את גני הילדים וגובה מההורים סכום שאינו עולה על 300 או 400 שקלים? מה, זה אוניברסיטה? מה כבר עושה הילד בגן? במקום להקל על ההורים, ביבי ושותפיו דואגים להגדיל את קצבאות הילדים.  למה? מה ההיגיון? הרי הקצבאות הללו מעודדות ילודה בעיקר בקרב דתיים חרדים וערבים. אלה, אגב, הופכים לאט לאט לרוב אזרחי המדינה ומי ישלם על כך?

בנושא הדיור הבקשה היא להתחשב יותר באזרחים, המדינה צריכה להפשיר קרקעות, ליזום ולהאיץ בנייה של דיור ציבורי. אחד הדברים המעניינים במאבק הזה, הוא כמות הנשים שנמצאות בחזית ומובילות אותו. ביחד עם דפנה ליף בת ה 25, מובילות את המאבק גם סתיו שפיר, אורלי וייסלברג רק בת 29 ונשים נוספות. עוד מעניין, שהקהל הדתי לא נמצא בתמונה, אולי כי הוא עסוק בבליסת הפרוסה הגדולה יותר בעוגה?

אני לא יודע איך זה ייגמר אבל לכולם ברור שגל מחאה כזה לא נראה אצלנו בעבר, אנשים הבינו שהכוח האמיתי נמצא בידיים שלהם ועכשיו רק נשאר לראות כמה זמן הם ימשיכו במאבק. יכול להיות שללא אלימות המחאה תדעך, כדור השלג ייעצר וכל אחד ישוב לטפל בבעיות הפרטיות שלו. שם המשחק כרגע הוא הממשלה הבאה וחברי הכנסת, על אלה מוטלת החובה, המוסרית והלאומית, לתת את הנשמה כדי לטפל בבעיות מעמד הביניים ולמצוא מענה למצוקותיו. חברי הכנסת הבאה צריכים להיות מלאכים, הדובדבן שבקצפת. עלינו לבחור את המוכשרים והטובים ביותר. עכשיו כולנו מבינים שלא יתכן שבמושב הכנסת נמצא אנשים כמו פנינה רוזנבלום או ענבל גבריאלי, את הגימיקים מוטב לשמור  לריאליטי כמו 'האח הגדול' או 'היפה והחנוןה.

עלינו לוודא שבקדנציה הבאה יגיעו אל מושבי הכנסת, חכ"ים שיפעלו באמת כדי לחזק את מעמד הביניים וליצירת חברה שוויונית יותר, חברה סוציאל דמוקרטית.

יש מי שבטוח שהמאבק של היום הוא על החלום של מחר, רק שלא נקום בבוקר ונגלה  שכל זה לא היה אלא רק חלום קצר.

ההיסטוריה מלמדת שצודקים לרוב מנצחים

אילן פיפסון