הנציג של איוב

אורי פרי גל, לפחות טכנית, משוחרר ממילואים ואת עבודתו כקצין נפגעים הוא מבצע בהתנדבות. הוא רואה בכך סוג של שליחות ואומר: "הרי מישהו צריך לעשות את זה".
משימת ההודעה, מצטיירת בעיני הציבור, כפעולה טכנית, אולם מאחורי המודיעים עומד מנגנון מחושב ומשומן עם משאבים עצומים. מדובר, בדרך כלל במודיעים וותיקים שנשארים כמתנדבים במערך המילואים. באילת, מטפלים קציני הנפגעים, שכפופים, אגב, לקצינת העיר, גם באילתים וגם במשפחות הנופשות בבתי המלון.
כשמדובר באילתים, מלווים קציני הנפגעים את המשפחות מרגע ההודעה ועד תום ימי השבעה. הם לוקחים את האחריות לארגון מסע ההלוויה, הדפסת מודעות אבל, הסעת בני המשפחה, תיאום מטח כבוד, סדר המספידים ועומדים לרשות המשפחה בכל בעיה ושאלה. כשמדובר בנופשים שמקבלים את ההודעה מכורח שהותם באילת, אחריותם של המודיעים האילתים מסתכמת בהסעת המשפחה אל ביתה או אל בית החולים על פי סוג המקרה.
המודיעים מתמודדים עם סוגיות שונות. כמו במקרה של עידן קובי ז"ל, כאשר האם מתגוררת באילת והאב מתגורר בצפון. מקום הקבורה צריך להיקבע במשותף על ידי שני ההורים, וכאשר מתקבלת ההחלטה שמקום הקבורה יהיה באילת, יש לפעול להבאת בני המשפחה מהצפון. "אי אפשר לעודד משפחה כזו" אומר פרי גל, "אבל אנחנו משתדלים להיות איתם ולחבק אותם בעשרים השעות הראשונות לפחות, שהן השעות הקריטיות".
זה לא מכבר, הסתיימה, לפחות באופן רשמי, הלחימה בצפון. חיילי צה"ל עדיין שוהים בלבנון ובכל פעם כשהדלת במשרדו של פרי גל נסגרת ודקות ספורות לאחר מכן הוא יוצא מהמשרד לבוש במדים, הצוות בלשכתו מחוויר.
"אני בעצמי לא תמיד יודע לאן מועדות פניי. כשמתקבלת הודעה מקצין העיר, אני מחסיר פעימה ומייד מתקשר ושואל אם הכל בסדר" הוא אומר.
"הייתה לי פעם הודעה על בחור שנהרג. הוריו שהו באחד המלונות באילת. לאחר בירור במלון, הסתבר שהם נמצאים כאן כחלק מקבוצה והחדר בו הם שוהים לא רשום על שמם. זה מסובך יותר, משום הצורך לאתר את האורח באמצע חופשה. במקרים כאלה, כשמאתרים את ההורים, מוסרים להם את ההודעה ולוקחים אותם הביתה או לבית החולים, לפי המקרה".
"מדובר במירוץ נגד הזמן" אומר פרי גל, "בעידן הסלולארי זה מסובך הרבה יותר, כי אנחנו צריכים להגיע עם ההודעה אל בני משפחה מקרבה ראשונה, לפני שחבר מהיחידה מתקשר לנחם, לפני ששמות ההרוגים מתפרסמים באינטרנט ועוברים מסלולארי לסלולארי באס.אמ.אס". המודיעים של צה"ל נמצאים בכוננות בת שבועיים, גם בימי שגרה. המדים נמצאים איתם כל העת, ברכב, בבית, במקום העבודה והם מחוייבים להתייצב במשרדי קצין העיר, תוך עשר דקות מקבלת הקריאה. בקצין העיר מנסחים בזהירות וברגישות את פרטי ההודעה. הנוסח נקבע על ידי צה"ל ולמודיע עצמו אין שיקול דעת בעניין.
באילת פועלים כשישה צוותים, כל צוות מונה שלושה מודיעים, אליהם מצטרף בדרך כלל, גם רופא.
המודיעים עוברים בתחילת הדרך, קורס מודיעי נפגעים, במהלכו, הם נפגשים עם אמהות שכולות, עם פסיכולוגים שהוכשרו לנהל מו"מ עם חוטפים, לומדים את דיני האבלות ו"מתאמנים" על טכניקת ההודעה. זה נשמע לא טוב, אבל מאחורי ה'טכניקה' מסתתרת מחשבה רבה, בכללה, הקניית יכולות התמודדות עם מצבים סבוכים, הודעות לילדים, מה קורה כשהצבא מבקש נתיחה שלאחר המוות וההורים מתנגדים. המודיעים לומדים כיצד להתמודד עם הסוגיות ועבודתם לא מסתכמת במסירת הודעה לקונית למשפחה.
אורי פרי גל חזר משהות ארוכה באיים הקריביים, שם ניהל את המצפה התת ימי עד שנת 96. כאשר חזר לארץ הסתבר לו שיחידת השיריון בו שירת התפרקה ושהמג"ד שלו, הפך להיות קצין העיר במילואים.
המג"ד הציב בפני פרי גל שתי אפשרויות: להיות מודיע במסגרת קצין העיר או להשתחרר ממילואים. פרי גל בחר להמשיך ולהתנדב.
רוב רובם של המודיעים הם מעל גיל שלושים, רצוי נשואים עם ילדים, משום הרגישות המתבקשת. "הרגישות של הורים" אומר פרי גל, "שונה מהרגישות של חייל שזה עתה השתחרר משירות סדיר".
המודיעים, למודי ניסיון ככל שיהיו, לעולם לא מתחסנים ומבינים היטב את משמעות ההודעה. רגע הנקישה על הדלת משנה את החיים של מקבלי ההודעה. לעולם, הם יזכרו את החיים שהיו להם לפני הנקישה על הדלת ולאחריה. "זה קשה" אומר פרי גל. "אתה עומד מול הדלת ויודע שמרגע הנקישה החיים של אותם אנשים משתנים. זה לא נעים, יש כאלה שמבינים שאתה עושה מצווה, אבל מבחינה נפשית מדובר במשימה קשה. להביא בשורה להורים על הבן זה תמיד קשה". ומה זה עושה לנפשו של המודיע?
"זה עושה לא טוב לנפש. אתה מחסיר פעימות, יש פחדים, מועקות, אתה לא יודע מה תהיה התגובה" אומר פרי גל, "הרבה עצב נדבק בך, אתה לא יכול להישאר אדיש ולאחר יום או יומיים אתה צריך לטפל גם בעצמך. מדובר בנטל כבד על הנפש שלך, זה לא מסוג הדברים שאתה יכול לשכוח. הצבא", כך הוא אומר, "משתדל, אחת לתקופה, להעביר את המודיעים השתלמויות פסיכולוגיות.
"כל מודיע מפתח שיטה לעצמו" מספר פרי גל. הוא בעצמו, במיוחד כאשר מדובר בהודעה למשפחה אילתית, צריך הרבה יותר זמן לעצמו. "אני לוקח כמה שעות לעצמי, מסתובב ברכב בעוקפי אילת, יושב מול הים, רק אני והמחשבות שלי".
אבל, כך מסתבר, גם השעות האלה לא ממש עוזרות, כי ההודעות רודפות זו את זו והסיפורים נחקקים עמוק בתוך התודעה והנפש. "הייתה לי הודעה לחבר, שהבן שלו היה פצוע קשה. בחרתי לנסוע איתו אל בית החולים 'סורוקה' בבאר שבע'. היה חשוב לו שאני אהיה איתו ולא מישהו אחר. לא יצא לי לדבר איתו מאז, אבל אני מאמין שהנוכחות שלי הקלה עליו".
הקלה עליו, אבל הקשתה עליך...
"באותם רגעים חשבתי עליו ולא על עצמי. אם יש אפשרות שהמודיע יהיה חבר ולא קצין אחר, השיקול הוא מה הכי טוב למקבל ההודעה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בפצוע ולא בחלל. בסופו של דבר, אנחנו לא חושבים על עצמנו, אלא על המשפחה".
בעיר קטנה כמו אילת, עיר שמזמנת לתושביה מפגשים תכופים, במיוחד כשמדובר בדמות מוכרת כמו אורי פרי גל, הקושי גדול עוד יותר.
פרי גל מאשר, כי באילת זה קשה יותר. "במקרה עם החבר שלי, הבן שלו החלים מהפציעה הקשה וחזר לתפקוד מלא. יום אחד ישבתי ב'ריף הדולפינים', ניגש אליי הבן, אותו לא הכרתי קודם לכן, והודה לי. אני מאוד התרגשתי".
במקרים של מוות, המפגש מעלה זיכרונות לא נעימים. "אני מעדיף לא להיפגש" אומר פרי גל ומספר, שלא אחת קרה לו שנאלץ לעבור לצידו השני של הכביש, על מנת למנוע מפגש פנים מול פנים. "בסופרמרקט, אני נעלם בין המדפים, כי אני יודע שגם לצד השני זה לא יעשה טוב. גם אם עברו חמש שנים, התמונה חוזרת. אני מעמיד את עצמי במקום המשפחה ומשתדל למנוע את ה'פלאשבק'".
לא עדיף שהמודיעים לאילתים לא יהיו מאילת?
"אני חושב שטוב שתושבים בעיר לוקחים אחריות, עם כל הקושי הכרוך בכך. אני אוכל לבצע את אותה משימה גם בירושלים, אבל לצפוני שיגיע לאילת יהיה קשה יותר. מי ידע איפה זה הפטיו ליד האנטנה?"
בעידן התקשורת הסלולארית והאינטרנט, מלאכת מסירת ההודעה, הופכת למירוץ נגד הזמן. "הייתה לנו הודעה לאחות של הרוג שהגיעה לירח דבש באחד המלונות בעיר. על פי המידע שהיה ברשותנו היא אמורה הייתה להתארח ב'קלאב הוטל', אבל בפועל היא הייתה ב'קלאב אין'. כשהגעתי, מצאתי דלת פתוחה והזוג יושב על המיטה ובוכה".
פרי גל מספר על אב, שלאחר קבלת ההודעה רצה לקפוץ מהמרפסת במלון בו שהה. "אחרי ההודעה יש שעתיים שלוש של בכי ולעתים צעקות" הוא אומר, "כל משפחה מקבלת את זה אחרת".
בין המקרים הקשים עמם נאלץ להתמודד פרי גל, במסגרת תפקידו, הייתה גם טעות בכתובת שנבעה ממידע לא ברור שמסר אחד מבני המשפחה באשר לכתובת המגורים המעודכנת של אימו של חלל. למודיעים נמסר, כי האם מתגוררת בקומה שנייה, הבית היה 'על עמודים' והמודיעים של צה"ל דפקו על דלת המשפחה שמתגוררת בקומה הראשונה. בצירוף מקרים מצמרר, שם המשפחה של הדיירים, גם בקומה הראשונה וגם בשנייה, היה זהה.
במקרה אחר, הודעה על חייל שנפל נמסרה לאמו שמתגוררת באילת. קצין הנפגעים הסיע את האם אל הבית בו מתגורר האב במרכז הארץ, אולם האב סירב לאפשר לה להיכנס אל ביתו. פרי גל הנבוך, עשה טלפונים למכרים משותפים ובני משפחה אחרים, כדי שאלה יסייעו לרכך את לבו של האב ולאפשר למודיע ולאם להיכנס אל ביתו. בסופו של דבר, התרכך האב והמודיע יכול היה לחזור לאילת.
איך מרגישה אשתך? הרי אתה, בסופו של יום, חוזר עם המטען הביתה.
"לא קל לה. בכל פעם שאני הולך להודעה, שעתיים שלוש אחרי, היא מתקשרת לברר אם אני בסדר".
עוברות בך מחשבות להפסיק להתנדב?
"החלטתי להצטרף למשימה והיום זה מאוחר מדי. אם אני אעזוב, הנטל ייפול על אחרים. יש בעיה למצוא אנשים לתפקיד הזה. אני חושב שאני עושה את זה כמו שצריך. מדובר בבשורה איומה ואני מביא אותה ברגישות המקסימאלית. היו לי מחשבות להפסיק, אבל קצינת העיר ביקשה ממני לשקול מחדש ולהישאר. אתה מתעסק בשכול שהוא לא שלך וזה לא קל. גם כשאני שואל את עצמי – 'מה אתה צריך את זה' אני יודע שזו שליחות ומצווה. הרי מישהו צריך לעשות את זה".
מהיכן הכוחות להתמודד?
"אני מגייס להודעות האלה את כל הכוחות ואני מאוד מותש ועייף. בשבת האחרונה, בפעם הראשונה לאחר זמן רב, ישנתי עד עשר וחצי בבוקר".