עד כמה שזה תלוי באילת, זה לא היום שלה...
פעם יום אילת היה יום של חג בעיר, הורגשה תכונה רבה ואל טקס הנפת דגל הדיו באום רשרש הגיעו תלמידי בתי הספר והגנים, לבושים לבן ובידם דגל. התלמידים היו משתתפים בטקס עצמו, שרים ורוקדים ומקבלים "חיזוק" למה שלמדו בבית הספר. ילדי אילת של פעם ידעו על מבצע עבדה, יכלו לספר לכם מי הוא אברהם אדן ואום רשרש עבורם לא היה שם של חושה רעועה ליד קניון מול הים. פעם ידעה אילת לחגוג לתושביה והתושבים ידעו לחגוג לעירם. היום? נדא.
וכל הכבוד לקונסול שטרח להגיע
הוכמן. לא הגיע.ביום ראשון האחרון קיימה מועצת העיריה, בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון, את מה שכונה בפרסומים כ" ישיבת מועצת עיר חגיגית". אבל החגיגיות נותרה על הנייר, במודעות במקומונים ובהודעות העירייה לתקשורת. האירוע, שפותח רשמית את חגיגות אילת, היה רחוק מלהיות חגיגי ומשנה לשנה מוצאים בו עניין פחות ופחות אנשים. כמה חבל.
אני זוכר את האירועים, כפי שהתקיימו בשנים קודמות. את הקמפוס פקדו מאות רבות של תושבים, חברי המועצה הפגינו נוכחות מלאה וישבו מול קהל חגיגי אמיתי. לאירוע היו מגיעים רבני העיר, מלונאים, מועצות התלמידים, ראשי העמותות השונות שפועלות בעיר, ושחלק מהן ממומנות על ידי העירייה, עיתונאים, צלמים וכל מי שמחזיק מעצמו משהו בעיר הזו. הייתה הרגשה שמדובר באירוע חשוב ולא רק חגיגי. השנים חלפו ומאותו אירוע חגיגי וחשוב נותר מעט תוכן ומעט חגיגיות.
נמיר. לא הגיעה,בראשון האחרון, באותו קמפוס, בלטו בהעדרם ראשי העיר לשעבר רפי הוכמן וגבי קדוש וחברי המועצה סימה נמיר, יניב רגב ויפתח מזרחי. רבני העיר לא הגיעו (למען האמת אין לי מושג אם מישהו בכלל הזמין אותם, אני רק רוצה לקוות שכן), נציגי זרמים פוליטיים, שניסו את מזלם בהתמודדות על מועצת העיר וראשות העיר בבחירות האחרונות לא נכחו במקום – כאילו אמרו לנו: אהה, לא בחרתם בנו, תחגגו לבד. טוב שהם לא נבחרו.
המלונאים היו חסרים ורוב עיתונאי אילת פשוט לא הגיעו. בקיצור – האמפיתיאטרון בקמפוס, שבשנים עברו היה צר מלהכיל את כמות האנשים, היה ריק וכמחצית המושבים בו היו פנויים.
הקונסול המצרי החדש הגיע למקום (וראש העיר התעקש לבצע הגדרה מחודשת לתפקידו וכינה אותו שגריר מצרים באילת. בשם החגיגיות, נגיד), תלמידה נרגשת ניסתה לספר על מחקר שערכה עם חבריה, וגם הניסיון החינוכי של אבי כהן, מנכ"ל העירייה, שהנחה את האירוע, לא הצליח להרגיע את הילדה ולסייע לה להעביר את המסר. משהו כמו 5 דקות של מבוכה, תנועות לא רצוניות והקהל – חוץ מלהתרגש יחד איתה ולהבין את הלחץ של ילדה מתוקה בהופעת בכורה מול קהל בוגר – לא הצליח להבין דבר וחצי דבר על המחקר אותו ניסתה להסביר.
איפה הילדים של ראשי העיר?
מאיריצחק-הלוי. מתי הילדים יחזרו?נציג אגודת הסטודנטים נשא נאום מאולתר ומאוד לא רשמי (גם לא חגיגי) אך העביר מסר ברור, עתיד העיר תלוי בחינוך. וכיוון שכותב שורות אלה עדיין מאמין שראש העירייה, מאיר יצחק-הלוי, מתכוון לקיים את הבטחותיו לקדם את החינוך בעיר, אין ספק שהדברים שנאמרו נפלו על אזניים קשובות.
אם העיר תשקיע בחינוך, ומלבד לקדם את התשתית האוניברסיטאית בעיר, תקצה משאבים לרפורמות בחינוך היסודי והתיכוני בעיר – בשנים הבאות נראה מעורבות גדולה יותר של ילדי אילת בחגיגות העיר ומי יודע, אולי אז, כשלתושבים יהיה אכפת לא רק מעצמם אלא גם מהעיר בה הם חיים, נוכל להגיד שיש לנו עיר טובה יותר עם חינוך טוב יותר, חומר אנושי איכותי יותר ותחומי פרנסה מגוונים יותר. כשזה יקרה, גם ילדיהם של ראשי העיר (גלי הוכמן, בתו של רפי הוכמן) ואיתמר יצחק הלוי (בנו של מאיר יצחק-הלוי) יחזרו לעיר (ולא רק כדי לעזור להורים לפני בחירות) ואולי גם הבת שלי תוכל לחזור ללמוד באילת, במקום בבית הספר "קינג דיוויד" במנצ'סטר. אני חושב, אם אני לא מתבלבל, שראש העיר, ככה בין המילים שנשא, התייחס גם לעניין הזה.
אם יהיה פה חינוך טוב יותר, יהיה לכולנו פה טוב יותר.
כמאה איש בטקס הנפת דגל הדיו באום רשרש
מי אלה שמניפים דגל?כותב שורות אלה, שהבין שעד כמה שזה תלוי באילת, יום אילת הוא לא ממש היום שלה, בחר לוותר על טקס הנפת דגל הדיו.
לא הייתי בטקס אך דאגתי לקבל רשמים מדוייקים מיד בסיומו. על כוס קפה בקניון "מול הים" התנהלה שיחה צינית על הסיבות להיעדרות המוני התושבים מהטקס.
האם ביטול השתתפותו של ממלא מקום ראש הממשלה גרם לאנשים לוותר גם הם על ההשתתפות באירוע? או שאולי הם לא ידעו על ביטול הביקור של אולמרט ודווקא בגללו לא הגיעו למקום?
אולי בשנת 2006 נמאס לאנשים לשמוע נאומי התייפיפות עם מילים יפות על כמה טוב עוד יהיה באילת? ובינינו, עם כל הכבוד (ויש כבוד), אני שמח שלא "זכיתי" לשמוע את שמעון פרס מסביר לנו שלא יהיו לנו חיים קלים ושוב מנפץ את התקווה שיום אחד יוקם קזינו באילת.
אני כבר מתחיל לחשוד שהשלום של פרס יגיע למזרח התיכון לפני שהקזינו יגיע לאילת (ולכו תדעו, השלום הזה עלול עוד להגיע ברכבת).
אולי חסר לנו פה דב סופר חדש שיזכיר לנו, כל יום, כל היום, שמי שאין לו עבר אין לו עתיד? אין לדעת. אבל אם העירייה הייתה משכילה להעביר את המסר כמו שצריך ודואגת לקיים אירוע אטרקטיבי וססגוני – עם פרסום נכון, שפונה בשנת 2006 אל הקהל בשפה שמבין קהל בשנת 2006 ולא בשפה שדיברה אל אנשים בשנת 1981 – אולי, רק אולי, היו מגיעים לטקס יותר אנשים.
ואני? לא הייתי מוצא עם מי לשבת ב"קפה נטו" והייתי מצטרף גם.
מזל טוב אילת.
רגב. לא הגיע
